לדבר תמיד אהבתי, אף פעם לא הטריד אותי מי מקשיב ואם יש מישהו כזה בכלל

בשבוע חופש אחרי המלחמה מצאתי את עצמי מפתח אורח חיים חדש. ירדה עלי מין שלווה מוחלטת, על גבול האפטיות. תמונה מוזרה שכזו , שאני שוכב שעות על הספה עם כוס קפה שחור ביד. רגוע. שילוב של עצלנות ואדישות.

אשתי רק שאלה, "הכל בסדר איתך?" (4 פעמים בכל יום) ברור לי שהיא הייתה מוטרדת מזה, ותפקדה בתור צופה מהצד. זה לא שלא הייתי פעיל כל היום, אבל מעולם לא הייתי סטטי כל כך הרבה זמן.

הרבה גם השתנה ביחם לילדים. סף הריגוש שלי עלה. אם פעם קריאות קרב מלוות בצרחות שבר, (שבטבע בד"כ מעידות על ארוחת ערב של טורף, וגילגול נוסף של נטרף)היו מקפיצות אותי, להפתעתי זה בקושי דגדג לי באוזן.

וגם כיום שחזרנו לשגרה, נראה לי שמשהו נשבר בסדר יום - לילות ארוכים ללא שינה (לא סיוטים או משהו כזה, רק DVD וספרים) מין JET-LEG בלתי נגמר. 

והשוס הגדול... סיגריות.

תמיד זה הגעיל אותי, ומאז המלחמה אני מוצא את עצמי ב"הפסקת סיגריה" אחת ליומיים שלושה.

משהו כמו 2-3 סיגריות בשבוע

זה ממש מוזר לי, אבל זה עושה לי טוב.

אשתי הושיבה אותי לשיחה...."נדבר על זה".....

המסקנות היו שמשהו השתנה בראש שלי, קשה מאוד להוציא אותי מהכלים, אבל גם קשה מאוד לגרום לי להתרגש.

הפרופורציות השתנו. החיים סה"כ טובים וצריכים להשתדל לחיות יותר טוב ורגוע, אבל גם לנצל את הרגע.

כנראה שהעולם  יותר רגוע כאשר אתה לא צריך לדמיין פעמיים ביום , איך תראה ההלוויה שלך.