| 9/2006
קטע שקיבלתי בדואר - שקולע ב-100% למה שאני מרגיש
גיא ערן, מנהל השיווק בגילת סאטקום, כתב את הדברים הבאים לאי-מייל האדום של גלובס Online לאחר שובו משירות מילואים בצו 8. לדבריו, הדברים מוקדשים לחבריו לעבודה שגוייסו בצו 8, וגם לאלה שלא גוייסו וחוו את המלחמה מהאופן-ספייס. להלן הטקסט של ערן:
סדקים שלא היו שם קודם
אנו מתנצלים מראש אבל כשנחזור, לא נהיה בדיוק אותו דבר. נהיה ממש דומים, כמעט לא תרגישו בהבדל, אבל לא נהיה אותו דבר. טוב, ברור שנהיה הרבה יותר רזים. ושזופים, בטח בהתחלה.
הצחוק, למשל, יהיה אותו הצחוק, אותו קול שמח חיים, אותן שורות שיניים. אבל החיוך - החיוך יהיה שונה. קצת מבויש יותר, קצת עניו יותר, קצת יותר ירא חיים.
ניראה, פלוס מינוס, אותו דבר. אבל אם תביטו קרוב יותר, עמוק יותר, אולי תראו סדקים שבעבר לא שמתם לב שהם היו שם. והם יראו ותיקים. אנחנו ניראה פתאום קצת ותיקים.
נבוא בבוקר לעבודה, נלך בערב הביתה. אם תבקשו מאיתנו לספר מה היה, יש סיכוי שתקבלו מה שתרצו. נדבר על מבצעים ועל כפרים, נדבר על אירועים, על טקטיקה ועל גבורה, ועל קטעים ואולי אפילו על רגעים פחות שמחים. אולי. אולי נאמר "התבאסתי", "שמחתי". אולי אפילו נגיד שפחדנו. אולי.
אבל לא תקבלו את האמת. לא את כל האמת. לא תקבלו את הסיפור שלנו, זה שקיבלנו שם, זה שכתבנו שם וזה שיוותר שלנו, רק שלנו, אולי לעד.
חברים חדשים
אל תעלבו, אבל אנחנו חוזרים עם רעים חדשים. חלקם הכרנו שנים אבל עכשיו גם נקשרנו, באמת נקשרנו - בחבלים, אזיקים ושלשלאות שלא ניתן לחתוך. אנחנו - אתה, את, אני - הרי חברים. עובדים ביחד, צוחקים יחד, לפעמים גם מבלים יחד, רוכבים יחד - ממש מעבירים חלקים מהחיים יחד. וזה נשאר בדיוק כך ואין סיבה לקנא - זה לא שהם לקחו את מקומכם: עם החברים החדשים שלנו נצא רק לפעמים, סביר להניח ששוב לא נשמור על קשר כל כך טוב. אולי כן. אולי עד האימון הבא, אולי עד הצו. אבל נתגעגע אליהם.
הם לא מתאימים לחיים האלה, הרגילים, השפויים. אבל אנחנו נרגיש שהם חסרים לנו, שאיתם כל דבר מצחיק היה אולי יותר מצחיק, וכל דבר מפחיד היה קצת פחות, כל אתגר - עביר יותר. הם חלק מהסיפור "ההוא" שלנו, זה שקשה לנו קצת לערבב בתוך הסיפור "הזה".
הסיפור ההוא ילך וידעך. עם הימים ועם השנים הוא יהפוך לזיכרון, לסדק, לא - לצלקת - הכי חשובה, אולי הכי גאה, אולי הכי יפה בפנים שלנו. אבל בזמן הקרוב יהיה לנו קשה. נפגעה לנו הראיה. לא בקטע של משקפיים, חס וחלילה. אנחנו חסונים, בלתי שבירים ונטולי נכויות כלשהן! אנחנו עוד רואים את השלט "100" בדיוק מאותו מרחק וחלקנו כנראה ימשיך להתעלם ממנו גם עכשיו. אבל הגוונים השתנו, הפילטר שדרכו אנו רואים את התמונה, קיבל עומק אחר. לא תמיד ברור לנו כמה הוא עמוק, לא תמיד קל לשחות במעמקים הללו. דברים, כל מיני דברים ואפילו לא בהכרח ה-דברים נראים לנו היום קצת אחרת. ואנחנו מתנצלים מראש אם בגלל הגוון השונה הזה, בטח בהתחלה, נתנהג טיפה אחרת. טיפה. כל כך טיפה שאולי אפילו לא תבחינו בה.
העניין הזה של היום-יום
חשבתי שאחזור ואשרוף הכל. חסל סדר עולם של לפני - קבלו את העולם החדש. חשבתי שעבודה זה דבילי, שבונוס זה לא חשוב, שמה אכפת לי מהבוס. רק המשפחה: הילדים, האישה שאיתי. מה עוד חשוב? עכשיו אנחנו צריכים שכל השאר יהיה שוב חשוב. ברור שלא נעזוב הכל, נארוז את המשפחה ונגור בחווה במקום הכי רחוק ולא חשוב בעולם. למרות שהיו שניות שחשבנו על זה ממש באמת. מה שאומר שננסה לא לשרוף את הכל, ננסה לנשום עמוק ולנסות לחזור לנקודה בה עזבנו, הנקודה בה עוד לא נכתב בחיינו עוד "סיפור". סיפור של מלחמה.
אז תסלחו לנו, מראש, אם בהתחלה, כשנגיע, תיראה בעינינו הנסיעה הבאה לבד, לחו"ל, קצת סתומה יותר ולא כל כך נתלהב. ואם המטלה ההיא מתייבשת על שולחננו יותר מדי זמן לטעמכם - זה לא שזה לא חשוב בעינינו. לא לגמרי, בכל אופן. אבל הגוון שלה השתנה. העניין הזה של "יום-יום", ייקח לנו קצת זמן להתרגל אליו שוב, להתחבר. אולי בכלל לא תשימו לב אבל אנא, תנו לנו זמן. כשהתמונה תתבהר לנו, תרוויחו מישהו מעט טוב יותר. מישהו עם סיפור. אפילו אם זה סיפור שהוא לא בדיוק יבין לעולם ואתם לעולם לא תשמעו.
הכותב הוא מנהל השיווק בחברת גילת סאטקום
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
