אמש סימנתי נקודה סופית על תקופה מאוד לא יציבה.

בחרתי להרדם תחת זרעות הגבר שלי בתקווה שאעצום עיניים ואתן לעייפות להשתלט עליי, ובמקום זה רק חשבתי וחשבתי וזמזמתי שיר של פעם, עוד ברה בדרך לפזמון, ורק אז באמת נרדמתי עם חיוך שלו על הפנים.

הדרך לנקודה הייתה מאוד פגומה, ולמזלי הצלחתי לחסום את שולי הכביש ולסלול אותו מחדש, והנה אני כאן שלמה וחדשה, פותחת את הבוקר עם הקסם הזה והרוח הזאת שפולשת דרך התריסים. העובך של הבנייה כבר לא מפריע לי, החום לא מכביד עליי והדאגות אינן יותר. ותודה לאל, תודה לאל שאפשרתי לזמן להוביל את הצעדים שלי. ותודה לאל, תודה לאל שיש אותה, שהייתה איתי לאורך כל הדרך.