על הספסל בשדרה

ניתן היה לצפות מתמיר גרינברג,משורר טוב, בשירים מסוימים שלו גם טוב מאוד, שיצליח לכתוב מחזה נוקב ונושך על המצב בשטחים, כזה שיעורר וירשים כל אחד, אפילו כאלה שלא צריך שיסבירו להם מה מתרחש בשטחים הכבושים. במקום זאת ההצגה היא טרגדיה חינוכית, שאמנם בסופה כל הצדדים נהרגים, פרט לשניים, תמימים ומאמינים.

ההצגה מספרת על העיר חברון, בה בנו של ראש העיר הערבי של חברון הורג את בנו הקטן של מושל חברון, כשלמעשה התכוון לפגוע במושל חברון עצמו. בתגובה, נוצר עימות בין משפחת המושל לבין משפחת ראש העיר הערבי. בנו של המושל מצליח לפגוע בתינוקה של בתו של ראש העיר הערבי, בנו של ראש העיר הערבי בורח, והמושל מאיים כי אם לא יסגירו את הרוצח, את בנם, יהרוס את ביתם. בדרכה למצוא טיפול רפואי לבנה נתקלת בתו של ראש העיר הערבי במחסום ובו חייל אפאתי שמסרב לתת לה לעבור את המחסום בגלל פקודות דרקוניות שהוא מתעקש לשמור עליהן ולבסוף התינוק מת בידיה של האם. שני התמימים בסיפור הם מהדי, בנם המפגר של משפחת ראש העיר הערבי ואיילה, בתם הצעירה של משפחת המושל. שניהם מתחברים בזכות הנגינה המשותפת - איילה בגיטרה ומהדי בחליל, שניהם מציירים איזו תקווה תמימה לשלום. יש נקודות אור במחזה - אימא אדמה שמגולמת בדמותן של שלוש שחקניות, מעין מקהלה יוונית שרואה שחורות, עצי הזית התמימים שנעקרים בסופו של המחזה. אבל בסופו של דבר זוהי הצגה חינוכית שמייפה את התמונה האמיתית, ולראייה מקרה ההתעללות וההרג האחרון של פלוגה בשטחים, אין בהצגה רמז לבדל הרוע שקיים (מטעם שני הצדדים, למרות שהרוע הקובע הוא של ישראל). זו הצגה שבקלות יכולה להיות מוצגת בפני בתי"ס ולא סאטירה נוקבת סגנון חנוך לוין, שוב, כמו שהיה מצופה מתמיר גרינברג, וחבל.