על הספסל בשדרה

יובל גלעד, "בית קברות לשירים", הוצאת ספרי עתון 77, 2009

תחושה של יאוש עולה למקרא ספר שיריו השלישי של יובל גלעד. תחושה זו עולה כבר בשמו של הספר "בית קברות לשירים". תחושה שיש בה הכרה מפוכחת במציאות – עוד לא הספקתי להוציא את השירים לעולם – וכבר אני קובר אותם, ע"י כך שאני כורך אותם בין דפי הספר, כמו שעוטפים את גווית המת (ביהדות) בתכריכים. אפשר לראות בשם הספר גם אמירה כוללת: ספר השירים שלכם, של כולכם, הוא בית קברות. מכאן והלאה – רק מתי מעט יחפרו באדמה וינסו לקרוא בעצמותיכם.

אולם עדיין, "זכות העצמות/ לגור מאות שנה/ באדמה קולטת כל/ כפסיכולוגית וזונה", "ובתי קברות יפים/ יותר מאפר שרוף", טוען גלעד (עמ' 8), ו- "נוף בוסתן אבוד/ נראה חי כל-כך/ כמו משורר מת/ ששירו נוכח יותר/ מאנשים ברחוב" (29) – ומקדש את המוות על פני החיים, את השירים המתים, הקבורים, שיישארו מתחת לאדמה לעד, כזיכרון מרקיב אך חי -  ובעזרתה יגיעו, כמתים-חיים, אל פני הארץ, ונוכחותם המאיימת תגבר על המציאות העייפה -  ומוצא את היופי במוות, ביאוש, בדומם הקר – ב"אבן על קצה/ מדרון מדברי" ה"שמחה להיות/ בדרך לדממה" (14); ב"ביקור בבית קברות/ על הר זיתים צלול/ מרגיע יותר מרוך/ שדיים מלוטפים" (9); ב"ענן מחשיך/ את ירושלים" – ה"מכה אותך/ באהבה כזו/ שאף אדם/ לא מצליח/ לעורר בך" (26).

 שיריו של גלעד לוכדים אותך בייאושם המהול ביופי ממכר, ביופים המהול בייאוש, הממכר אף הוא – וממלאים תקווה בייאוש המוות הזה.

ברשימת ביקורת אחרת על ספר השירים המלא במורבידיות נהדרת משווה רן יגיל את גלעד לרוני סומק בפואטיקת "הדימוי על דימוי" שלו. אבל גלעד עושה זאת הרבה יותר טוב מסומק, בתחכום חרישי ומעודן – ועושה זאת באמצעות שימוש במילים ודימויים הלקוחים מעולם הדומם והקדוש –

"דממת מדבר" היא "פצע אלוהי/ מתרחץ ברִיק" (13); "מרגיש נטוש/ כציפור שמוטה/ ממחול להקתה/ באמצע רקיע/ מסטול מיופיו" (37); "ספסל רחוב/ פגר צבוע" ה"מציע לנו/ את שלותו/ כישו מושיט/ לחי שניה" (26) – אמנם אצל שניהם, סומק וגלעד, הביטחון בשימוש הדימוי על דימוי הוא קיים ושריר ובעל כוח – אבל ההבדל הוא תהומי – כי אם אצל סומק הביטחון מתבטא בדימויים כוחניים וגבריים, אצל גלעד הוא מתבטא בפשטות הישירה של דימויי המוות – שהוא מהורהר אך מדויק, הרבה יותר. רן יגיל משווה את יובל גלעד גם לאהרון שבתאי בחסכנות הלירית שלו. לא ברור מדוע בחר רן יגיל בשני אלה והשווה אותם לגלעד, שהוא בהחלט משורר העומד בפני עצמו. אם כבר, הייתי בוחר אני בשני משוררים קודמים מהשירה העברית המודרנית, שהם שני ענקים – אברהם חלפי ואולי, גם באברהם בן יצחק.

חריזתו של גלעד מבטאת את פואטיקת הדימוי על דימוי שלו בצורה הכי טובה, לדעתי, כי היא לוכדת רגע, נצח בדימוי מדויק להפליא ומיד לוכדת את הנצח הבא, גם בחריזה עצמה וגם בדימויים – "הים נרגע/ כמפיונר אחרי חיסול. אור משוגע/ נלפת בכתונת עננים. שעון-החול// הלוהט אוזל. ספטמבר מושלך/ כמו גלגל-הצלה לטובע. הטיילת/ מתרוקנת, ואתה חוזר אליה, ילד/ עצוב תחת אור ערבית נוגה, נפלא" (42)

יש עוד תקווה, בזכות יובל גלעד שקבר בספר זה את שיריו הכל-כך חיים, הנלפתים אל הדף בעוצמה.

הפואמה 'קרב פנים אל פנים' של המשוררת ליאורה בינג-היידקר (הוצאת פרדס, 2007) היא מסע אבלות. מסע אבלות על האם שנפטרה שהוא מסע שוטטות. שוטטות ללא תכלית ברחובות תל-אביב, (לכאורה) העיר הנהנתנית והשבעה, למעשה, החסרה, כדי למלא את הריק שנוצר עם מות האם.

תחילתו של המסע בחיפה, במורד הכרמל. משם לוקחת אותנו הבת הדוברת לשדה פואטי לא-נינוח, מציק אך שלם ומקבל עליו את הגורל ("מישהו צועק מן המזח: כאן – כאן – כאן" // כאן לא כאן.) מסע השכחה וההיזכרות הזה, מוביל למחוזות מאוד פרטיים, מאוד כמוסים:

בהפסקות היו הבנות עשויות עיניים, מעשה סריגה.

עין אחת נאחזת בשנייה, חולפת בעדה במהירות

\ואז שומטת, בדלגה  לקצה הטור.

האחת פורמת את השנייה ובסופו של דבר

נותרה רק עינך הגדולה, כמו קיקלופ.

כמו קיקלופ, בעל עין אחת, נישא ומאיים, עינה הגדולה של האם נשארת, צופה, כמו נישאת מהר גבוה, על זיכרונות הילדות הנפרמים של הבת. כאן ההתאבלות היא עדיין בחבלי לידה, היא מכירה בריק ומתחמקת ממנו, אך בהמשך היא משלימה אותו ומקבלת אותו אל חיקה.

בקרב הפנים אל פנים שאליו מזמנת הבת את האם ישנם עשרה סיבובים (ולפניהם פרולוג ואפילוג). בין סיבוב לסיבוב, בין נקודות תל-אביביות שונות, טווה הבת נקודות היזכרות, תוך דיאלוג-מונולוג עם אמה, היא מגדירה גם את עצמה מחדש:

 ה'לא-אני' מתבהרת על רקע הסביבה: לא

 שמים, לא אדמה, לא עץ, לא

 כפתור ולא פרח שנברא

 על דרך צמצומו של הריק לכלל

 בועה

מלאה אוויר חם,

 העומדת לפקוע בקרן שדרות בן-ציון ורחוב המלך ג'ורג'. על רקע השלילה – ואיזו שלילה – לא שמים, לא אדמה, לא עץ – שום דבר שיש בו מן העוצמה של החי והטבע, אלא ריק המצטמצם לבועה.

והיא ממשיכה במסעה ומדמה דמויות אקראיות שהיא נתקלת בהן לאמהּ –

בפינת קרליבך אשה אחת מדברת אל עצמה:

גם היא הייתה יכולה להיות פיטר פן, או אסתר המלכה

כמו קרליבך, שהיה איש בעולם ההוא ובעולם הזה הפך לציר-

תנועה.

כמו בציר תנועה, העולם ברגל גסה, ממשיך וסובב סביב האם, והאם מתחמקת ממנו לפינות הקטנות, אך בכל זאת מורגשת בכל מקום -  ריח שאנל שהבת נתקלת בו באקראי, זיכרון ידה החלקה של האם, בקניון –

"שיפודי לבבות בלאפה – מבצע!"

האם אני רוצה לנגוס בלבבות, או מעדיפה

"החלקת שיער לנצח" במחיר מציאה?

להיות חלקה - - כל זה מזכיר לי דבר מה. ידך –

לאות גדולה עוטפת אותי.

ההמון מתערבב בפרטי, ההמולה בזיכרון האישי, הכמוס, הצעקנות בשקט, באי-שקט הפרטי והנורא. אם זה בקניון, אם בצומת ספרים, שם הזאב משדל את כפה אדומה (הזאב בולע את סבתא בחטף ומרכיב את מכשיר השמיעה:/ "מה היא אומרת, כפה אדומה?") והתשובה-שאלה – ומה אעשה בכל המקום שיתפנה בבטני/ אחרי שתצאי מבטני? מצד אחד האובדן הממלא את כל האיברים, המכביד, המעיק, מצד שני הריק הגדול העתיד לבוא, או שאולי כבר קיים. מצד אחר ידוע גורלו של הזאב וידוע גורלה של כפה אדומה. זה – יתרוקן כסמרטוט נבול, וההיא – תיוולד לחיים חדשים.  

להכעיס, האם נהפכת לחיה וממשית, זיכרון בלתי נפרד, ממלא, מציק –

בקו חמש אני מכריחה אותך לשבת על ברכיי, כמו שהושבת/ אותי. ///... כעת את אסופה בקרבי.

הקרב הוא חמקמק, מטריד,  מוביל אל המחריד מכל –

לפנות ערב אני יורדת לים ביונה הנביא/ ועולה בגאולה.// את מנסה לחמוק ממני בזהותך הבדויה:/ אישה פוסעת לפני [הילוך עקום. סל ביד ימין בלה. סוליות/ שחוקות. שיבה כחולה] אבל אני רואה. // האם את מתפתה לחבור אליי במחריד מכל, שוטטות

ללא מטרה?

כשאדם מתאבל הוא מכיל בתוכו את שני העולמות – התרוקנות עצומה, אובדן  שגורם לחוסר אונים, מצד אחד, מצד שני – עולם ומלואו, הר, תפוח והורה –

בחלון הקרון

מראות חולפים.

קולך הופך לשקשוק גלגלים,

גופך – למרחב.

אור

זרוע על השדות מול זכרון, בדרך לחיפה.

אני רואה אותך באה אליי בנהרה

קרבה כעולה, עולה

בהר

הרה

פואמת האבלות הזו נקראת בנשימה אחת,לי לקח זמן רב להניח אותה מידי לאחר  שסיימתי לקרוא אותה לראשונה.

 

איך הפך ספר שיריה של  דליה יאירי לרב-מכר? (בואו ימים מפויסים, הוצאת כרמל, 2007)

יאירי אמנם מפורסמת מהרדיו, אבל שיריה פרסמו אותה והכירו אותה לקהל קוראי השירה, ובקרב אלה נדמה שהשמועה על שיריה עברה מפה לאוזן. אולי הכמיהה למישהו/י ששיריו/ה יכילו פשטות לצד עומק שנובע מחכמת חיים, קול אותנטי וכנה שלא מושפע מהשירה שנכתבת סביבו, לצד מטפוריקה פשוטה – אך לא קלישאתית ומדויקת באמירתה. או אולי זו גם הכמיהה שמוצגת בשיריה של יאירי למשהו טוב, ל'ימים מפויסים' כפי שמבקש שמו של ספר השירים, כמיהה שיכולה להיות משותפת לכל אחד ואחד.

                שכן, כדי להשיג אותם, את הימים המפויסים, העבודה לא-קלה, ויש ללכת "על קצות אצבעותיי/ לא להעיר ישן/... כמו להאמין שאם אצליח/ ימשיך השקט/ ואני לא אפגע." (עמ' 12)  ואולי "יש ימים כאלו כמו שורה מתמשכת/... נחל של זמן זורם בין אביב לקיץ", אבל,  "יש גם ימים כאלה – סובבים הולכים במעגל/ ככלב רץ אחר זנבו, ואז קשה להבחין איפה רע ואיפה הטוב..." (עמ' 37) בשירים יש לא בקשה, אלא דרישה, שקטה אמנם ובעקיפין, דרך תיאור הסיבוכיות של הנפש שיש בשירים, החוסר שיש בה ובהם   – בטוב, בשלווה, ברוגע.  אבל הרוגע והשלווה – לא מגיעים – והלילות, והימים –

"כנחשים נכרכים

סביבי –

לילות טרופי שינה

ימים טרופי יקיצה

הכל

טרוף.

אי אפשר."

(40)

ובעמוד 39  יאירי מתארת עצמה כיונת נוח היוצאת לראות אם קלו הימים – אולם –

"איני מוצאת דבר, ימי לא קלו/ ואין אות./ מן האדמה עולה רק אד כבד מנשוא/ מאיים לבלוע –/ מאיים."

מין תחושת אין אונים שמורגשת בעקבות הציפייה לטוב – ומהאכזבה הכה גדולה והרע שממשיך להתקיים. יאירי מציירת בשיריה את תחושת אין האונים הזו באופן טבעי ומודע.

                שירתה של יאירי מתכתבת ישירות עם משוררים אחרים וכותבים אחרים, לאוגוסטינוס (14) היא כותבת 'יש בי געגוע/ למה שיהיה/ כמו למה שהיה", ומה הוא ה'שיהיה' ההוא, כל 'שיהיה' או 'שיהיה' מסוים, 'שיהיה' שיכול להיות גם רע, או, עדיף, 'שיהיה' - טוב?

                יאירי ממשיכה לתאר את הדילמה בין טוב ורע, שאלה ותשובה – "ומה ההפך מחי אני מוסיפה/ להקשות/ מת/ וההפך ממת/ האם דווקא החי?/ ואלה שאינם מתים ואינם חיים/ לא מתקיימים ולא חדלים?" (הפכים, 45) כל אותם אלה שנשארו ללא תוחלת לחיים – והגבול הזה בין הנגיעה לאישי-הרהורי לבין הפוליטי מוביל אותי לדבר על השירים הפוליטיים בספר – ושירתה הפוליטית של דליה יאירי מהדהדת בכנותה ובקול החזק, האמין של המחאה בשירים –  והיא מתכתבת עם ומזכירה  את שימבורסקה –  ומסכימה אתה ומראה את המצב פה, בישראל – שבה הכל פוליטי –  "ובלבנו נפש פוליטית הומייה// אצלנו גם המלים פוליטיות./ אם אמרת כיבוש אמרת שאינך מהמשחררים." –  "הדגלים, ההפגנות, סיסמאות ימי בחירות/ ההבטחות, גם התפילות/ ושתיקת פוליטיקאים חדלי מעש. פוליטית". אמת צרופה שמרוכזת במעט משפטים. (30)

בשיר אחר, הגעגועים לא יכולים להיות מבוטאים – בגלל האסוציאציות הפוליטיות: "אני רוצה לשיר שיר געגועים למשהו שהיה/ הבית שלידי"... "אני רוצה לשיר שיר געגועים לבית שנהרס,/ ומתקשה –/ לומר היום בית שנהרס –  זה לראות מיד/ מחבלים. חיילים. פליטים. ועוד בתים/ הרוסים. מין עונש." עונש, ולא ברור על מה, המחברת לא מסבירה, אולם, מוסכם שזה עונש, מוצדק או לא מוצדק. אבל גם העונש הזה לא מצליח להשכיח את הגעגועים האמתיים, למשהו טוב שהיה ואיננו, אך עדיין משאיר זיכרונות טובים,למרות זאת –  "ואני בכל זאת מתגעגעת. אולי לא לבית/ שלידי. שהרי הוא סתם בית של מישהו אחר/ גם אם בחצרו נטמנו האוגרים והאפרוחים והדגים/ שלנו – באדיבות דיירו הראשון של הבית. איש אוהב./ מתגעגעת לחלומות על דברים שאינם נהרסים. לעולם." (לח.ד., עמ' 34) ויש דברים שבלתי ניתן להתגעגע אליהם והם אינם משאירים אפילו זיכרון, אבל בכל משאירים אחריהם משהו, אוטופי-משהו –  "בועת סבון" (78), "מין כלום כזה/ .../ צבעים של חג/ וממשות כמו של חלום// איך כלום כזה/ מעז/ לעוף אל על/ ולרצד."

                ואיך אפשר שלא לדבר על השכול, ועל הזיכרון שנותר, ועד כמה שמכאיב הזיכרון, מה יותר רצוי –  האור או הצל? (עמ' 123) "מה נכון יותר לומר – לאור זכרך/ או בצל זכרך?" והתשובה – "זכרך – לובש ופושט צורה,/ קטן וגדל,/ מתחדד ומתערפל" ... "בצל אפשר למצוא מרגוע/ גם אם חולף" ואילו האור "אין לו דמות, לאור, פניו/ כִּפְנֵי המוארים/ והוא עצמו, גם אם ניתן למדידה/ לא ייתכן לגעת בו –"

                בשיר אחר, שוב הזיכרון מתעתע – "איני בטוחה/ מי משנינו איננו עוד./ שאתה עקבותיך בי/ כעקבות שנטבעו בחול ים/ לח וטובעני", או "אולי אני, אני אינני עוד/ ששרידי חיוכי נמחו,/ ואבדה הכמיהה" (133)

                בשיר בעמוד 135 יאירי מדברת בשם המתים ואומרת בשמם, לחיים – "ואתם באים אלינו.../ ושרים שירים עצובים, ונושאים על נס את גבורתנו, ועוד אפשר/ לחשוב שאתם אוהבים מלחמות./ אתם כנראה אוהבים להתרפק על מלחמות ולא לדבר על הכיעור." – שיר כזה, ועוד שירים אחרים בספר, כמו "רעות" (94), רעות ש'אין לה צבע של דם/ או זיעה של גברים חבוקים זה בזה", רעות ש"לא מציגים אותה לראווה", לא "רעות אדירה ודולקת/ של לילות אימה גדולים", אלא רעות "של בית קפה ופטפוטים של סתם שאין כמותם/ רעות כזו היא טעם החיים ותמצית טובם", השירים האלה, כמו השיר על הבית ההרוס שמזכיר הריסת בתי משפחות של מחבלים, שמדברים על ניכוס הזיכרון והגעגועים לדברים פשוטים, יומיומיים, טובים, בידי האסוציאציות והזיכרון הקולקטיבי, הלאומי, המלחמתי – השירים האלה יכולים להיקרא בימי זיכרון – ולא כך צריך להיות, שהרי בדיוק נגדם הם מדברים, נגד הניכוס הזה בידי הזיכרון הלאומי, שכל-כך נוח לו לדבוק בפולחן המוות על פני פולחן החיים. אלה הטובים.

זה ספר שירים שיוצא רק פעם בתקופה, השירים של דליה יאירי יכולים להיקרא 'פשוטים מדי', 'ישירים מדי', שירים 'מהמחשבה לחוץ', אולי, לא אדבר על מגרעותיהם  – אבל גודל המחשבה בשילוב השימוש בטכניקת השיר, שכלל לא רעה בשירים, עושים את הספר הזה לספר שירה חשוב וטוב, טוב מאוד ואת דליה יאירי כמשוררת שהשאירה, ללא ספק, את חותמה בעולם השירה.