על הספסל בשדרה

על אפם וחמתם של הגזענים תהיה הכרה בכפר דהמש

הסופר יצחק אוורבוך אורפז, במבוא לספרו "הצליין החילוני", הצליין "שצליינותו היא תנועת נפש, עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה", כותב על ההעדר: "ההעדר יכול להיות נוכח מאוד. מי שישב בין אנשים והביט על כיסא ריק (שיושבו אינו עוד בין החיים) יודע זאת. ההעדר יכול להיות אלים. מי שנכנס לחדר מלא אנשים והכריז: "מה זה, אין פה אף אחד!" – "חיסל" את הנוכחים למען מישהו נעדר."

לאחר הדיון שלשום בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ברמלה על תוכנית המתאר לכפר דהמש, שררה אווירה טובה בין תושבי הכפר ופעילי המאבק להכרה בו. הדיון היה מעודד. פתחה בדברים ענאיה בנא, אדריכלית צעירה מהמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי שהכינה את התכנית לכפר (ושהגישו תושבי הכפר כבר לפני ארבע שנים). בנא, כך נראה היה מהצד, הדהימה את חברי הוועדה ברהיטות ובמקצועיות שבה דיברה ושכנעה אותם ברצינותה של התוכנית החדשה של הכפר. אחריה, שאר הדוברים, יו"ר ועד כפר דהמש ערפאת איסמעיל, עו"ד קייס נאסר האמון על ענייני הכפר וחבר הכנסת איברהים צרצור שנכח בדיון, היו רהוטים ומשכנעים גם הם.

נדמה היה שחברי הוועדה נמצאים בדרך להחלטה חיובית על קידום התוכנית. הרושם הזה קיבל משנה תוקף כאשר בות'איינה דאביט, פעילה מרכזית במאבק להכרה בדהמש ואדריכלית המנהלת בין השאר את פרויקט ערים מעורבות שתי"ל רמלה, הציעה לחברי הוועדה לבוא ולסייר בכפר, ולמרות שנענתה על ידי יו"ר הוועדה ש"הוא כבר יעדכן את שאר החברים על הביקורים שעשה בכפר", הסתובבו כמה מהם אליה והביעו הסכמה שזהו בהחלט רעיון טוב. יצאנו משם כולם בתחושה של אוטוטו ניצחון.

בסיפורם של תושבי כפר דהמש ומאבקם להכרה נתקלתי רק לפני כחודשיים, כאשר השתתפתי יחד עם חברי גרילה תרבות באירוע תמיכה והקראת שירה חברתית באוהל המאבק של הכפר, הנמצא בביתה של משפחת שעבאן. מראהו של הכפר, שנראה כמו מחנה פליטים מצוי, עם ערימות אשפה וחלקי מכוניות בפתחו, לא הדהים אותי. מספיק להסתובב ביפו, לראות את ההזנחה שקיימת שם, בעיקר בשכונות הערביות, או בכפר שלם, כדי לדעת שבמקום כמו דהמש, שהוא כפר לא מוכר בין רמלה ללוד, המצב יהיה גרוע בהרבה.

ב-17 במאי היה אמור להתקיים דיון בעתירת תושבי דהמש, עקב סירוב בית משפט השלום ברמלה לבקשתם לעכב ביצוע צווי הריסה ל-13 בתים בכפר, עד למיצוי ההליך התכנוני שהוחל בו על ידי ועד הכפר. יומיים לאחר האירוע כתבתי מכתב למספר מצומצם של חברי כנסת, כאלה שהאמנתי שירצו ויוכלו להירתם למאבק. סיפרתי להם את סיפורו של הכפר, כפי ששמעתי אותו בערב מפי ערפאת איסמעיל. סיפרתי להם שדהמש הוא כפר לא מוכר, המונה 600 תושבים, שהוא שייך למועצה האזורית עמק לוד, שהוא קיים עוד מלפני קום המדינה והקרקעות שעליו הוא יושב הן בבעלות פרטית של תושביו. ושלמרות כל זאת הוא לא מוכר וזוכה מהרשויות השונות לזלזול, התעלמות ואפליה.

בכפר אין תשתיות של פינוי אשפה, אין דרכים סלולות, אין שטחים ירוקים, ואין עוד הרבה דברים חשובים שמקיימים את זכותו הבסיסית של כל אדם לחיות בכבוד. סיפרתי גם על כך שמצד תושבי הכפר קיימת נכונות לשלם מיסים ואגרות שיאפשרו את פיתוח התשתיות השונות, אך המועצה האזורית עמק לוד מסרבת לגבות מהם מיסים - משום שהדבר יחייב אותה להכיר בכפר ולספק לו את התשתיות. סיפרתי גם על צווי ההריסה העומדים מעל 13 מבתי הכפר, ועל תוכנית המתאר לכפר שמעלה אבק במגירות הוועדה.

פתרון הנושא לדעתי חשוב ביותר, כתבתי, וביקשתי שיפעלו למען הכרה בתושבי דהמש, שהם רק  קצה המזלג באפליה השיטתית הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים: פיתוח תשתיות בכפר, הכרה בכפר כשכונה כחלק מהעיר רמלה, אך ראשית מניעה של צווי ההריסה – שביצועם לא ייתכן במדינה שאמורה לספק ביטחון והגנה לכל תושביה. 

אחרי יום-יומיים קיבלתי את תשובתו של ח"כ אילן גילאון (מרצ), שכתב שאכן, המצב העגום חולש על כפרים ערביים רבים ולא רק דהמש, ושעם זאת, הוא ניסה לשלב כוחות עם ח"כים מהמגזר הערבי על מנת שיוכל להיאבק איתם על שיפור מצבם של ערביי ישראל, אבל לא הייתה היענות מצידם, ושהוא מוכן להירתם למאבק ככל שיידרש אך על מנת לעשות זאת, כתב, יש צורך בכוח מאוגד. שמחתי על הנכונות מצד אחד, מצד שני לא הבנתי - אם ח"כ גילאון מוותר על המאבק כי הוא, לטענתו, רק אחד, או שהוא מוכן בעתיד להמשיך להיאבק על המצב. תמהתי גם מיהם אותם חברי כנסת מהמגזר הערבי שסירבו לשתף פעולה. אך ח"כ גילאון סירב להלשין עליהם בפני. לא שמעתי ממנו עוד.

בינתיים קיבלתי הודעה שהדיון בבית המשפט בנוגע לצווי ההריסה נדחה ל-14 ביולי עד לדיון בוועדת התכנון והבנייה ברמלה בתוכנית המתאר שהגישו תושבי הכפר, שהיה אמור להתקיים ב-21 ביוני.

לאחר כשלושה שבועות קיבלתי את תשובתו של ח"כ חיים ג'ומס אורון (מרצ), שהתנצל על העיכוב בתשובה וביקש לקבל חומר נוסף על מנת שיוכל לטפל בנושא, כלשונו. כתבתי וסיפרתי על כך שלאחר קום המדינה קיבלו תושבי הכפר מרשויות המדינה את השטח שעליו הם מתגוררים כעת, אולם האדמות שעליהן יושב הכפר הוגדרו כקרקע חקלאית וכך אין הם יכולים לבנות עליהן; שאם עד 1984 הוגדרה הקרקע עליה יושב הכפר תחת תוכנית R6    , שמאפשרת בנייה מסוימת למגורים על קרקע חקלאית, לאחר מכן הוגדרה הקרקע כאדמה חקלאית מוכרזת, וככזאת לא ניתן לבנות אף מבנה עליה; על כך שהתושבים ניסו במהלך השנים לשנות את ייעוד הקרקע לבנייה, אולם לשווא. כיום התושבים חיים ללא כל שירותים חיוניים: חשמל, תברואה, רווחה, תחבורה, פינוי אשפה, ביוב, שטחים ירוקים.

חזרתי והזכרתי את נכונותם של תושבי דהמש לשלם את המסים העירוניים השונים - אך שאין רצון לגבות אותם מהם כי הדבר יצריך הכרה בכפר ובתושביו. סיפרתי על תוכנית המתאר לכפר ששוכבת כבר שנים במגירות כלשהן, ועל כך שהמועצה האזורית עמק לוד לא מוכנה לחכות לסיום הדיונים ופועלת לביצוע צוי הריסה ל-13 או יותר מ-70 הבתים בכפר. ועל כך שכיום התושבים מחכים לדיון שיתקים באמצע יולי בבית המשפט המחוזי בפ"ת על ערר שהגישו לצווי ההריסה. סיפרתי גם על עיריית רמלה, וראשה, יואל לביא, שמקדם פרויקט בנייה על קרקע הגובלת ברמלה, שהבנייה עליה תחסום את דרך הגישה היחידה לכפר.

ב-13 ביוני הצטרפתי לחברי המאבק בשייח ג'ראח שהגיעו לדהמש כדי לתמוך בתושבי הכפר. שמענו עדכונים מערפאת איסמעיל והצטרפנו להפגנה שמקיימים התושבים על הכביש הראשי, שממנו הגישה לכפר, ברחוב החשמונאים. כמה ימים לפני הדיון בוועדת התכנון והבנייה של רמלה, ישבתי וכתבתי מכתב נוסף, הפעם בתפוצה רבתית לכל חברי הכנסת, חברי עיריית רמלה, חברי המועצה האזורית עמק לוד, ולכמה עשרות עיתונאים ואנשי תקשורת. מבין העיתונאים המעטים שמסקרים את הנושא ראוי לציין לחיוב את אולגה פרסמן  מ-mynet     השפלה, שכתבה מספר כתבות על מאבקם להכרה של תושבי הכפר ואת יובל אזולאי מהארץ.

למחרת קיבלתי ממור ביתן, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ חיים אורון, העתק מכתב ששלח לשרי הפנים והבינוי והשיכון, אלי ישי ואריאל אטיאס (ש"ס), שבו ציין את הדברים שכתבתי במכתבי וביקש מהשרים לבדוק מדוע עד כה לא התקיים דיון בתוכנית המתאר שהגישו תושבי הכפר לוועדת הבנייה המחוזית, כדי לפעול לביטול צווי ההריסה, לבדוק האם מתקיימת הידברות בין המשרדים לבין תושבי הכפר בעניין בקשתם להכיר בכפר כשכונה מהעיר רמלה, וכיצד בכוונת המשרדים לפתור את נושא ההכרה בכפר כך שיתאפשר להם לקבל שירותיים חיוניים כגון חשמל, מים, ביוב, תברואה, רווחה ועוד.

קיבלתי הפעם תשובה גם מח"כ נחמן שי (קדימה): "תודה, שי. הנושא מעניין, לא ברור מה ניתן לעשות. נחמן". הרמתי גבה ועוד גבה לנוכח התשובה התמוהה, אך השבתי לו: "מה ניתן לעשות? ניתן לפעול למען הכרה בכפר, למען דיון רציני בתוכנית המתאר שהגישו תושבי הכפר שיביא לפתרון המצב (כיום נודע לי שהדיון נדחה ל-5 ביולי.) אשמח אם תפנה לשרי הפנים והשיכון והבינוי ותעלה את הנושא בפניהם". הוא השיב: "אוקי, תעביר לי חומרים ואקדם לשרים". כתבתי והעברתי חומרים. ביניהם מצאתי בקשה לדיון דחוף של ח"כ יורם מרציאנו מינואר 2007 בישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה על הריסת בתים בכפר דהמש, פסק דין של השופטת שרה דותן מביהמ"ש המחוזי בתל-אביב מתאריך ה-5.2.08 המחייב את הוועדה המחוזית מחוז המרכז ומשרד הפנים לדון בתוכניות שהגישו תושבי כפר דהמש.

כמו שכתבתי בתחילת המאמר, נראה היה שהדיון חיובי. שחברי הוועדה, למרות שלא היו מודעים לבעיה וכמעט לא שמעו את הפרטים עליה, מביעים נכונות לפעול למען קידום התוכנית לכפר, ושדבריהם של נציגי הכפר והצגת התוכנית לכפר הותירו עליהם רושם רב. מילא שיו"ר הוועדה ביקש להתעלם מההיסטוריה של המאבק להכרה בכפר, שיש לה קשר הדוק לאפלייה ולהתעלמות, ולהתמקד רק בחשיבות התוכנית, מילא שטען שהתוכנית התקבלה כדת וכדין, כדבריו, רק בסוף מרץ 2010, למרות פסק דין מתחילת 2008 שחייב לדון בתוכנית. התחושה היתה, כאמור, חיובית. שיש פתרון באופק.

אך כנראה שידיהם של חברי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, אלה שהשתכנעו שיש צורך לפתור את הבעיה, היו כבולות. הוועדה דחתה את התוכנית על הסף. מיהו אותו המישהו הנעדר, שנכנס וצעק "אין פה אף אחד!", וחיסל, פשוטו כמשמעו, את נוכחותם של תושבי דהמש ואת דבריהם הרהוטים והמשכנעים?

לביא, כפי שנזכר קודם, מקדם תוכנית בנייה של מתחם מגורים ועסקים שיעמוד בכניסה לכפר דהמש, מתחם שייקרא "מתחם מכבי". אותו מתחם מאושר על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. אותו מתחם לא רק שיחסום את דרך הגישה היחידה לכפר, מרחוב החשמונאים המחבר בין רמלה ללוד, אלא שנוכחותם של תושבי דהמש הערביים מאחורי המתחם המתוכנן, אולי תפריע להצגתו כאטרקטיבי. שמו של לביא עלה לא מזמן בחדשות, כאשר בתחקיר שערך "גלובס" הוזכר בפרשות שחיתות שונות המלוות אותו מתחילת כהונתו כראש עיריית רמלה מ-1993. כל פרשות השחיתות קשורות לענייני נדל"ן, פרטיים, של לביא עצמו, ופרשות של מקורביו, שאת ענייניהם קידם ופיתח, למרות הגבלות בחוק.

לפני שנתיים היה לביא מועמד לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל. תארו לכם, כמה כוח יש לשחיתות ולגזענות. לביא צוטט לא אחת באמירות גזעניות ואלימות במיוחד כלפי האוכלוסייה הערבית ברמלה. בראיון בנושא מתן שמות ערביים לרחובות בהם הרוב המכריע של האוכלוסייה הינו ערבי, ציין מר לביא, בין היתר, את הדברים להלן:

"לא מוצא חן בעיניהם (של התושבים הערביים), שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד, רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו, מה קרה?" ...שילכו להזדיין . כולם, אתה יכול לרשום ככותרת! אתם גם כן הייתם שפוטים של כל מזדיין בתחת ערבי, מה קרה"

רון פיינריך, "שהערבים ברמלה ילכו לג'לג'וליה", העיתון "איילון מרשת "ידיעות תקשורת", 1.12.06

גזען, גס ואלים. מי שעומד מאחורי הקלעים של ועדות התכנון למיניהן רוצה כנראה למחוק כפר, שקיים עוד לפני קום המדינה, שזכות תושביו לגור בו ככל אזרח, רק בגלל גחמותיו הנדל"ניות והעסקיות, וה"צליינות" הגזענית, הבלתי נלאית שלו, שלו ושל אחרים, שחושבים שיוכלו לגרש את התושבים הערביים בארץ ישראל. לביא שוכח, או מתעלם כנראה, מכך שהעיר רמלה היא ערבית במקור עוד מהמאה ה-8, ושמקור שמה הוא רמל (חול, ???).

מה עוד ניתן לעשות?תושבי הכפר מתכוונים להגיש ערר על החלטת הוועדה. אני מציע אפילו לנסות לפנות לבג"ץ. אני שב וקורא לחברי הכנסת השונים לפעול למען הנושא בדחיפות, שב ופונה לעיתונאים ולאנשי התקשורת השונים לסקר בחיוב את המאבק להכרה בכפר. בין התאריכים 9-13 ביולי תתקיים קייטנה לילדי הכפר שארגנה קבוצת חֻ'טוָה (צעד). ב-13 ליולי תתקיים אחר הצהריים ברמלה הפגנה ארצית יהודית-ערבית נגד הריסות בתים, נגד הנישול ובתביעה להכרה מלאה בדהמש. התהלוכה (המאושרת) תצא מבית המשפט ברמלה, שדרות ויצמן 3, בשעה 18:00. לאחר מכן יתקיים ערב מחאה וסולידריות ששמו "ליל הבולדוזרים". ב-14 ביולי יתקיים בביה"מש המחוזי בפתח תקווה (מאחורי הקניון הגדול) דיון בהקפאת צווי ההריסה העומדים על 13 מבתי הכפר.

בואו לתמוך במאבקם העיקש והצודק של תושבי דהמש!

פורסם לראשונה באתר העוקץ