הפואמה 'קרב פנים אל פנים' של המשוררת ליאורה בינג-היידקר (הוצאת פרדס, 2007) היא מסע אבלות. מסע אבלות על האם שנפטרה שהוא מסע שוטטות. שוטטות ללא תכלית ברחובות תל-אביב, (לכאורה) העיר הנהנתנית והשבעה, למעשה, החסרה, כדי למלא את הריק שנוצר עם מות האם.
תחילתו של המסע בחיפה, במורד הכרמל. משם לוקחת אותנו הבת הדוברת לשדה פואטי לא-נינוח, מציק אך שלם ומקבל עליו את הגורל ("מישהו צועק מן המזח: כאן – כאן – כאן" // כאן לא כאן.) מסע השכחה וההיזכרות הזה, מוביל למחוזות מאוד פרטיים, מאוד כמוסים:
בהפסקות היו הבנות עשויות עיניים, מעשה סריגה.
עין אחת נאחזת בשנייה, חולפת בעדה במהירות
\ואז שומטת, בדלגה לקצה הטור.
האחת פורמת את השנייה ובסופו של דבר
נותרה רק עינך הגדולה, כמו קיקלופ.
כמו קיקלופ, בעל עין אחת, נישא ומאיים, עינה הגדולה של האם נשארת, צופה, כמו נישאת מהר גבוה, על זיכרונות הילדות הנפרמים של הבת. כאן ההתאבלות היא עדיין בחבלי לידה, היא מכירה בריק ומתחמקת ממנו, אך בהמשך היא משלימה אותו ומקבלת אותו אל חיקה.
בקרב הפנים אל פנים שאליו מזמנת הבת את האם ישנם עשרה סיבובים (ולפניהם פרולוג ואפילוג). בין סיבוב לסיבוב, בין נקודות תל-אביביות שונות, טווה הבת נקודות היזכרות, תוך דיאלוג-מונולוג עם אמה, היא מגדירה גם את עצמה מחדש:
ה'לא-אני' מתבהרת על רקע הסביבה: לא
שמים, לא אדמה, לא עץ, לא
כפתור ולא פרח שנברא
על דרך צמצומו של הריק לכלל
בועה
מלאה אוויר חם,
העומדת לפקוע בקרן שדרות בן-ציון ורחוב המלך ג'ורג'. על רקע השלילה – ואיזו שלילה – לא שמים, לא אדמה, לא עץ – שום דבר שיש בו מן העוצמה של החי והטבע, אלא ריק המצטמצם לבועה.
והיא ממשיכה במסעה ומדמה דמויות אקראיות שהיא נתקלת בהן לאמהּ –
בפינת קרליבך אשה אחת מדברת אל עצמה:
גם היא הייתה יכולה להיות פיטר פן, או אסתר המלכה
כמו קרליבך, שהיה איש בעולם ההוא ובעולם הזה הפך לציר-
תנועה.
כמו בציר תנועה, העולם ברגל גסה, ממשיך וסובב סביב האם, והאם מתחמקת ממנו לפינות הקטנות, אך בכל זאת מורגשת בכל מקום - ריח שאנל שהבת נתקלת בו באקראי, זיכרון ידה החלקה של האם, בקניון –
"שיפודי לבבות בלאפה – מבצע!"
האם אני רוצה לנגוס בלבבות, או מעדיפה
"החלקת שיער לנצח" במחיר מציאה?
להיות חלקה - - כל זה מזכיר לי דבר מה. ידך –
לאות גדולה עוטפת אותי.
ההמון מתערבב בפרטי, ההמולה בזיכרון האישי, הכמוס, הצעקנות בשקט, באי-שקט הפרטי והנורא. אם זה בקניון, אם בצומת ספרים, שם הזאב משדל את כפה אדומה (הזאב בולע את סבתא בחטף ומרכיב את מכשיר השמיעה:/ "מה היא אומרת, כפה אדומה?") והתשובה-שאלה – ומה אעשה בכל המקום שיתפנה בבטני/ אחרי שתצאי מבטני? מצד אחד האובדן הממלא את כל האיברים, המכביד, המעיק, מצד שני הריק הגדול העתיד לבוא, או שאולי כבר קיים. מצד אחר ידוע גורלו של הזאב וידוע גורלה של כפה אדומה. זה – יתרוקן כסמרטוט נבול, וההיא – תיוולד לחיים חדשים.
להכעיס, האם נהפכת לחיה וממשית, זיכרון בלתי נפרד, ממלא, מציק –
בקו חמש אני מכריחה אותך לשבת על ברכיי, כמו שהושבת/ אותי. ///... כעת את אסופה בקרבי.
הקרב הוא חמקמק, מטריד, מוביל אל המחריד מכל –
לפנות ערב אני יורדת לים ביונה הנביא/ ועולה בגאולה.// את מנסה לחמוק ממני בזהותך הבדויה:/ אישה פוסעת לפני [הילוך עקום. סל ביד ימין בלה. סוליות/ שחוקות. שיבה כחולה] אבל אני רואה. // האם את מתפתה לחבור אליי במחריד מכל, שוטטות
ללא מטרה?
כשאדם מתאבל הוא מכיל בתוכו את שני העולמות – התרוקנות עצומה, אובדן שגורם לחוסר אונים, מצד אחד, מצד שני – עולם ומלואו, הר, תפוח והורה –
בחלון הקרון
מראות חולפים.
קולך הופך לשקשוק גלגלים,
גופך – למרחב.
אור
זרוע על השדות מול זכרון, בדרך לחיפה.
אני רואה אותך באה אליי בנהרה
קרבה כעולה, עולה
בהר
הרה
פואמת האבלות הזו נקראת בנשימה אחת,לי לקח זמן רב להניח אותה מידי לאחר שסיימתי לקרוא אותה לראשונה.