על הספסל בשדרה

 

איך הפך ספר שיריה של  דליה יאירי לרב-מכר? (בואו ימים מפויסים, הוצאת כרמל, 2007)

יאירי אמנם מפורסמת מהרדיו, אבל שיריה פרסמו אותה והכירו אותה לקהל קוראי השירה, ובקרב אלה נדמה שהשמועה על שיריה עברה מפה לאוזן. אולי הכמיהה למישהו/י ששיריו/ה יכילו פשטות לצד עומק שנובע מחכמת חיים, קול אותנטי וכנה שלא מושפע מהשירה שנכתבת סביבו, לצד מטפוריקה פשוטה – אך לא קלישאתית ומדויקת באמירתה. או אולי זו גם הכמיהה שמוצגת בשיריה של יאירי למשהו טוב, ל'ימים מפויסים' כפי שמבקש שמו של ספר השירים, כמיהה שיכולה להיות משותפת לכל אחד ואחד.

                שכן, כדי להשיג אותם, את הימים המפויסים, העבודה לא-קלה, ויש ללכת "על קצות אצבעותיי/ לא להעיר ישן/... כמו להאמין שאם אצליח/ ימשיך השקט/ ואני לא אפגע." (עמ' 12)  ואולי "יש ימים כאלו כמו שורה מתמשכת/... נחל של זמן זורם בין אביב לקיץ", אבל,  "יש גם ימים כאלה – סובבים הולכים במעגל/ ככלב רץ אחר זנבו, ואז קשה להבחין איפה רע ואיפה הטוב..." (עמ' 37) בשירים יש לא בקשה, אלא דרישה, שקטה אמנם ובעקיפין, דרך תיאור הסיבוכיות של הנפש שיש בשירים, החוסר שיש בה ובהם   – בטוב, בשלווה, ברוגע.  אבל הרוגע והשלווה – לא מגיעים – והלילות, והימים –

"כנחשים נכרכים

סביבי –

לילות טרופי שינה

ימים טרופי יקיצה

הכל

טרוף.

אי אפשר."

(40)

ובעמוד 39  יאירי מתארת עצמה כיונת נוח היוצאת לראות אם קלו הימים – אולם –

"איני מוצאת דבר, ימי לא קלו/ ואין אות./ מן האדמה עולה רק אד כבד מנשוא/ מאיים לבלוע –/ מאיים."

מין תחושת אין אונים שמורגשת בעקבות הציפייה לטוב – ומהאכזבה הכה גדולה והרע שממשיך להתקיים. יאירי מציירת בשיריה את תחושת אין האונים הזו באופן טבעי ומודע.

                שירתה של יאירי מתכתבת ישירות עם משוררים אחרים וכותבים אחרים, לאוגוסטינוס (14) היא כותבת 'יש בי געגוע/ למה שיהיה/ כמו למה שהיה", ומה הוא ה'שיהיה' ההוא, כל 'שיהיה' או 'שיהיה' מסוים, 'שיהיה' שיכול להיות גם רע, או, עדיף, 'שיהיה' - טוב?

                יאירי ממשיכה לתאר את הדילמה בין טוב ורע, שאלה ותשובה – "ומה ההפך מחי אני מוסיפה/ להקשות/ מת/ וההפך ממת/ האם דווקא החי?/ ואלה שאינם מתים ואינם חיים/ לא מתקיימים ולא חדלים?" (הפכים, 45) כל אותם אלה שנשארו ללא תוחלת לחיים – והגבול הזה בין הנגיעה לאישי-הרהורי לבין הפוליטי מוביל אותי לדבר על השירים הפוליטיים בספר – ושירתה הפוליטית של דליה יאירי מהדהדת בכנותה ובקול החזק, האמין של המחאה בשירים –  והיא מתכתבת עם ומזכירה  את שימבורסקה –  ומסכימה אתה ומראה את המצב פה, בישראל – שבה הכל פוליטי –  "ובלבנו נפש פוליטית הומייה// אצלנו גם המלים פוליטיות./ אם אמרת כיבוש אמרת שאינך מהמשחררים." –  "הדגלים, ההפגנות, סיסמאות ימי בחירות/ ההבטחות, גם התפילות/ ושתיקת פוליטיקאים חדלי מעש. פוליטית". אמת צרופה שמרוכזת במעט משפטים. (30)

בשיר אחר, הגעגועים לא יכולים להיות מבוטאים – בגלל האסוציאציות הפוליטיות: "אני רוצה לשיר שיר געגועים למשהו שהיה/ הבית שלידי"... "אני רוצה לשיר שיר געגועים לבית שנהרס,/ ומתקשה –/ לומר היום בית שנהרס –  זה לראות מיד/ מחבלים. חיילים. פליטים. ועוד בתים/ הרוסים. מין עונש." עונש, ולא ברור על מה, המחברת לא מסבירה, אולם, מוסכם שזה עונש, מוצדק או לא מוצדק. אבל גם העונש הזה לא מצליח להשכיח את הגעגועים האמתיים, למשהו טוב שהיה ואיננו, אך עדיין משאיר זיכרונות טובים,למרות זאת –  "ואני בכל זאת מתגעגעת. אולי לא לבית/ שלידי. שהרי הוא סתם בית של מישהו אחר/ גם אם בחצרו נטמנו האוגרים והאפרוחים והדגים/ שלנו – באדיבות דיירו הראשון של הבית. איש אוהב./ מתגעגעת לחלומות על דברים שאינם נהרסים. לעולם." (לח.ד., עמ' 34) ויש דברים שבלתי ניתן להתגעגע אליהם והם אינם משאירים אפילו זיכרון, אבל בכל משאירים אחריהם משהו, אוטופי-משהו –  "בועת סבון" (78), "מין כלום כזה/ .../ צבעים של חג/ וממשות כמו של חלום// איך כלום כזה/ מעז/ לעוף אל על/ ולרצד."

                ואיך אפשר שלא לדבר על השכול, ועל הזיכרון שנותר, ועד כמה שמכאיב הזיכרון, מה יותר רצוי –  האור או הצל? (עמ' 123) "מה נכון יותר לומר – לאור זכרך/ או בצל זכרך?" והתשובה – "זכרך – לובש ופושט צורה,/ קטן וגדל,/ מתחדד ומתערפל" ... "בצל אפשר למצוא מרגוע/ גם אם חולף" ואילו האור "אין לו דמות, לאור, פניו/ כִּפְנֵי המוארים/ והוא עצמו, גם אם ניתן למדידה/ לא ייתכן לגעת בו –"

                בשיר אחר, שוב הזיכרון מתעתע – "איני בטוחה/ מי משנינו איננו עוד./ שאתה עקבותיך בי/ כעקבות שנטבעו בחול ים/ לח וטובעני", או "אולי אני, אני אינני עוד/ ששרידי חיוכי נמחו,/ ואבדה הכמיהה" (133)

                בשיר בעמוד 135 יאירי מדברת בשם המתים ואומרת בשמם, לחיים – "ואתם באים אלינו.../ ושרים שירים עצובים, ונושאים על נס את גבורתנו, ועוד אפשר/ לחשוב שאתם אוהבים מלחמות./ אתם כנראה אוהבים להתרפק על מלחמות ולא לדבר על הכיעור." – שיר כזה, ועוד שירים אחרים בספר, כמו "רעות" (94), רעות ש'אין לה צבע של דם/ או זיעה של גברים חבוקים זה בזה", רעות ש"לא מציגים אותה לראווה", לא "רעות אדירה ודולקת/ של לילות אימה גדולים", אלא רעות "של בית קפה ופטפוטים של סתם שאין כמותם/ רעות כזו היא טעם החיים ותמצית טובם", השירים האלה, כמו השיר על הבית ההרוס שמזכיר הריסת בתי משפחות של מחבלים, שמדברים על ניכוס הזיכרון והגעגועים לדברים פשוטים, יומיומיים, טובים, בידי האסוציאציות והזיכרון הקולקטיבי, הלאומי, המלחמתי – השירים האלה יכולים להיקרא בימי זיכרון – ולא כך צריך להיות, שהרי בדיוק נגדם הם מדברים, נגד הניכוס הזה בידי הזיכרון הלאומי, שכל-כך נוח לו לדבוק בפולחן המוות על פני פולחן החיים. אלה הטובים.

זה ספר שירים שיוצא רק פעם בתקופה, השירים של דליה יאירי יכולים להיקרא 'פשוטים מדי', 'ישירים מדי', שירים 'מהמחשבה לחוץ', אולי, לא אדבר על מגרעותיהם  – אבל גודל המחשבה בשילוב השימוש בטכניקת השיר, שכלל לא רעה בשירים, עושים את הספר הזה לספר שירה חשוב וטוב, טוב מאוד ואת דליה יאירי כמשוררת שהשאירה, ללא ספק, את חותמה בעולם השירה.