על הספסל בשדרה

שנה וחצי חלפה מאז המלחמה המיותרת בלבנון

ונראה כי התגעגעו אלה הרוצים באחת נוספת

עוד חיסולים, עוד הפצצות, עוד קסאמים, עוד ילדים ואזרחים הרוגים

עוד עיר שלמה שמפחדת לישון בלילה, והרוגים ופצועים גם שם.

ושוב הפרשנים מפרשנים כיצד לדעתם

צריך לשלוט במצב, ומה צריך לעשות שם.

ועוד חיילים הרוגים, גלעד שליט ספק

אם בחיים, והשר הגזען שיודע יותר טוב מכולם

שצריך להרוס להם את כל התשתיות ולהפציץ אותם ללא רחמים.

שבוע יפה שיהיה, תתחדשי במלחמה החדשה שלך, ישראל.

היום כשחזרנו מטיול אחר הצהריים שלנו, אני וזוגתי, נתקלה עינינו בגיליונות של כמה כתבי עת, (שהיו מונחים על המדרכה). אחד מהם היה מאזניים, כרך ט"ו גיליון 10, ספט'-אוק' 1992, שעורכו דאז היה משה בן שאול ז"ל, יחד עם אורציון ברתנא.

בעמוד 36 פורסם:

התקבלו במערכת:

שירה

* אמא עם ילד. דליה רביקוביץ', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 48 עמ'.

* העכברים ולאה גולדברג. חזי לסקלי, שירים 1989-1987, סדרת הליקון-ביתן לשירה חדשה, ביתן הוצאה לאור, 94 עמ'.

בעמוד לאחר מכן התפרסמו שני מאמרי תגובה. אחד של ישעיהו ליבוביץ, השני של אהרן אמיר. במאמרו הגיב אמיר לרשימה של ראובן שניר על שני משוררים, ששניר מכנה אותם 'תופעה מפציעה ועולה של יוצרים ערבים בלשון העברית'. שהם 'בנים חורגים ואהובים'. שני היוצרים  הם נעים עריידי ואנטון שמאס.  טענותיו של שניר הן שעריידי ושמאס עשו את צעדיהם הראשונים במערכת הערבית, אך נזרקו בעל כרחם אל המערכת העברית, ואמנם הם יוצרים דו-לשוניים מוכשרים אך חריגים לחלוטין בסביבתם הטבעית. ועם זאת מהווים סכנה מסוימת לתרבות הרוב העברית לפי שהם מנסים לערער 'מוסכמת יסוד שלה ובעיקר את תקפה של הנורמה האתנית שלה, שמזהה כל סופר עברי כיהודי". עוד טוען שניר ומזכיר את אהרן אמיר, שרואה בהם (בעריידי ובשמאס) נחשונים המבשרים היותה של ישראל כור היתוך של לאומים. ואמנם אמיר, מראשוני ומאחרוני הכנענים בארץ, מראה כיצד אנו נהפכים לכור היתוך שבו גם המיעוט הערבי משתלב וישתלב. והוא מזכיר ומראה כיצד פושקין, שמוצאו אפריקאי (עובדה שהפתיעה אותי), הפך למשורר הלאומי בה"א הידיעה של רוסיה, כיצד גו'זף קונארד מוצאו היה מפולניה, כיצד פאול צלאן, בוריס פסטרנק, ז'אק דרידה, אלבר ממי, אוסיפ מנדלשטם, היו יהודים שיצרו ובלטו עד מאוד בתוך תרבות של לאומים אחרים משל דתם, ושב וטוען כנגד עם ישראל ש'שכן לבדו' ואינו מסוגל לסבול השפעות של לאומים אחרים, בני מיעוטים אחרים, בתוך התרבות שלו, ובסיום מאמר התגובה המרתק והחכם כל-כך הזה, (שקצרה היריעה מלפרט עליו) שב ומעלה תקווה כלפי ישראל, שתהפך אט לאט לחברה לאומית טריטוריאלית, חילונית ודמוקרטית ושתשכיל לקרב ולאהוב את כל היוצרים שבה, כולל עריידי ושמאס, שמהווים רק דוגמה לכך, לדבריו.

אהרן אמיר, משורר, מתרגם ועורך, שערך שנים רבות את כתב העת 'קשת' ובחמש-שש השנים האחרונות את 'קשת החדשה', הלך לעולמו בליל יום חמישי שעבר. יהי זכרו ברוך.

היום בבוקר נזכרתי בשיחת הטלפון הקצרה אך המרגשת שניהלתי עם משה בן-שאול. זה היה לפני ארבע וחצי שנים בערך, ומשה בן-שאול התקשר אליי להודיע לי שאהב את שיריי וכי יפרסם שניים מהם בגיליון של 'מאזניים', וכמו כן יפרסם את התרגום שלי לשיר של סילביה פלאת' בגיליון מאוחר יותר. זאת בנוסף לביקורת קצרה על ספר שיריי שפורסם כמה חודשים לפני כן. היום קראתי בבלוג של צ'יקי שהוא נפטר שלשום בערב.

אני לא מכיר הרבה משיריו, אך לפי רשימת ספריו ניכר שהיה אדם רב-פעלים. בכל מקרה אני חב לו על פרסום ראשון בדפוס (פרט לפרסום הספר, כמובן) ועל הביקורת הנרגשת שכתב על ספרי.

יהי זכרו ברוך.