סיפורה של כבשה

זה שם של שיר של ביאליק.

אני אוהבת את ביאליק.

הוא אמיתי.

תנחשו מה לא היה לנו כבר המון המון זמן?

נכון!!

התבכיינות!!

וויפי!

אוך על מי אני עובדת, זה לא שמישהו אחר קורא פה חוץ ממני. וזה דווקא טוב... אינטימי וכל השיט'ס הזה.

אתם יודעים מה אני חושבת?

אני חושבת (והיי כולנו יודעים שזה ממש לא בא ברגל) שכל החיים שלי הם מעין הצגה מאוד מושקעת, אחלה תפאורה, השקיעו בניצבים, פעם היו מביאים אותה בטקסטים משובחים, הביאו שחקנית ראשית.

מתחילה, בת 16, יש לה חבר, ואפילו כמה חברים, היא ממוצעת, רגילה לחלוטין.

אחלה כותרת בעיתון, לא? "שחקנית מתחילה מובילה את ההצגה החדשה על אוטופיה"

בערך.

אז בואו נגיד שגם נכנסתי חזק מדי לדמות.

אני לא מצליחה להשתחרר מזה, אף פעם. לא כשאני לבד, לא שאני מתענה בניסיון כושל נוסף לנסות להרדם.

אני לא יכולה להפסיק, אין מצב. אין סיכוי שאני אי פעם מישהי אחרת. מההיא, הבת 16 שהכול בסדר איתה. שטוב לה והיא מאושרת.

משחקת את הממורמרת אבל מתחת הכול בעצם נהדר, לא? ככה אני נראת מבחוץ, נראה לי לפחות. ילדה ששומעת מוזיקה כועסת, סולדת מאושר ונראת כאילו הכול לא לרמה שלה אבל נטע היא בעצם בנאדם מגניב שמסתפק בשלו, סותם את הפה ונשאר נחמד לנצח.

אני לא בנאדם נחמד.

כרגע אני גם לא בטוחה כמה אני כבר בנאדם.

רע לי.

אולי נמאס לאנשים לשמוע את זה.

לא יודעת.

כי אף אחד לא אמר משהו.

לא אכפת לי.

כי לאף אחד לא אכפת.

תגידו שאני נגררת.

שיהיה.

אני לא רוצה לבכות, אני לא מבינה איך זה עובד, כל הסיפור הזה עם הדמעות. מה גורם לנו להרגיש? והאם, האם בכלל היה עדיף שלא נרגיש כלום? כאילו... אני בטוחה שהייתי מסתדרת טוב מאוד בלי כל החרא הזה שיושב לי בגרון וגורם לעיניים שלי לדמוע, כמו שגם אני בטוחה שהיתי מסתדרת טוב בלי כל הדברים החיוביים יותר.

אהבה, מי צריך את זה בכלל? מדברים על בזבוז אנרגיות.

זה לא שאני לא אוהבת, אני מאוד אוהבת.

זה גם חלק מהבעיה.

אני מרגישה לא ראויה.

לא ראויה לחיות את החיים הסו קולד אוטופיה שלי.

אני לא ראויה לא לחבר שלי ולא לחברים שלי.

אז מה אני אעשה, אוותר? ברור שלא, איזה מין בנאדם מוותר על משהו טוב שיש לו בחיים? איזה מין בנאדם לא משאיר אצלו משהו שניתן לו בטעות?

בנאדם מוסרי.

ובקיצור, לא אני.

אני מרגישה שהכול מסביבי זה כמו בניין קלפים מאוד מושקע, הוא נראה כל כך יציב.

אף אחד לא נשף, הרוח לא פיזרה אותו, כולם ראו, כולם אמרו "כל הכבוד" כולם העריכו.

פתאום, כשאני לבד, מביטה במגדל המפואר שלי באושר פתאום עובר רעד קל בקצהו, ולפני שאני מספיקה לעשות משהו הוא פשוט....קורס.

אני לא רוצה לקרוס.

תעזרו לי.

סיחרור.

מה שכתוב למעלה זה פשוט שיחרור קיטור, אז זה לא צריך לעניין אף אחד.