סיפורה של כבשה

או משהו כזה

מה העניינים?

בא לי לעדכן

מי יודע, אולי בקצב הזה אני אפילו אעבור דף בחודש הזה

יום חמישי עבדתי כמו איזה פועל מצרי עלום. משעות הבוקר המוקדמות עד מתישהו בערב. ולא חלילה באיזו עבודה מכניסה, עבדתי בלפנות את החדר שלי. מעולם לא הפנמתי שיש לי כל כך הרבה חפצים. הארון שלי, חתיכת ארון. הוצאתי ממנו משהו כמו חמש בודיבגס וארגז. רק לשם הציון, לא כל החפצים האלה שלי, כלל וכלל. למען האמת רוב החפצים לא שלי. אני סתם מחסן.

וגם כוננית ספרים עצומה פיניתי, חתיכת דבר מגודל עם המון המון ספרים.

ובערב הלכתי עם יותם ואבישי להופעה מצוינת של ברי, שלא נאמר, קיצונית, שלא נאמר קיצונית בצורה מוקצנת. אבל לפני זה הינו צריכים ללכת מכיכר צה"ל כמעט עד בריכת הסולטן ברגל, כי אי אפשר להיכנס עם הרכב, ואז חבר של יותם, יאיר, ביקש ממנו לקנות לו גם כרטיס, אז אביש ואני התייבשנו כמו זוג זקנות עד שיותם הצליח להשיג כרטיס מתור שנראה כמו תור לחלוקת לחם ברוסיה הצארית.

בכל מקרה, עמדנו במקום יחסית טוב (אם לא היתי גמדה היתיגם רואה את ההופעה) קרוב לרמקולים. והתחלתי לצרוח כמו מטורפת, מסתבר שאח שלי באמת עשה משהו טוב בחינוך שלי, באיזשהו שלב היה עלינו פוגו לא מנומס, שהתרחש פחות או יותר על רגל ימין שלי, למרות שיותם הביא אותה במעשה האצילי והגן עליי בגופו, אני מניחה שזה היה עוזר אם היה לו רק עוד טיפטיפה גוף. לקראת סוף ההופעה המעולה ואחרי שברי כבר ירד מהבמה החזרנו אותו שוב, להדרן, הבנאדם עלה עם סיגריה ועושה כזה "מצטער על הסיגריב אני יודע שזה לא חינוכי אבל לא אכפת לי", כאילו הבנאדם בן כמה, חמישים? (כן.) מעשן? (כן.) ועדין נשמע הרבה יותר טוב מכל מיני צעירים מושתנים שצצים בשטח (כן.) אחרי זה הלכנו הביתה (מסטולים מהתחת ובקושי מסוגלים לעמוד) וקמנו למחרת ליום עבודה מלא אושר!

סתם

קמתי למחרת בשש בבוקר (!!) כדי להמשיך להעביר את שאר החדר לחדר מחשב (oO) בערך בשש וחצי הרמתי טלפון ליותם. אשר איים כבר בערך שבוע מראש ש"אני בא להעיר אותך בחמש, את עוד תראי מה זה) מסתבר שהדביל לא בדק על איזה תאריך הוא כיוון את השעון מעורר ובכלל התעורר רק מהטלפון שלי. בשעב וחצי הוא כבר היה פה, נכון לעמוד בפני כל האתגרים שנציב מולו. כמובן שאבא שלי חטף קריזה. אבא שלי תמיד חוטף קריזה כשצריך לעשות משהו. לא חלילה כי הוא עצלן, ממש לא. אלא כי הוא תמיד חושב שהוא יכול לעשות את העבודה הכי טוב, ועוד יותר עיצבן אותו, שאחרי שהוא בא בהצהרות כאלה, אף אחד לא ממש רוצה לעזור לו.

באיזשהו שלב התרחשה סולחה נוסח אבו שוקרי וכולם התחילו לעבוד במרץ, ברגע שיותם ואבא שלי הזיזו את הארון הם גילו שם... איך אומר קטורזה? "יש לך שנורקל (חשבתם פעם איזו מילה מצחיקה זו 'שנורקל'?) כל הקיר זה מים אפשר להביא אותה בצלילה" הם שיפשפו, פירקו, סתמו ועשו לקיר נעים בגב, עד שהוא סןף סוף תפס גוון של קיר. כתום. לא סתם קיר.

מתישהו נעה באה גם לסייע, וישר גוייסה לצוות פועלי-ניקיון-משוללי-זכויות-שנשלטים-על-ידי-הגחמות-של-צובעי-הסופר-על שכלל אותה, אותי ואת אמא שלי (יש לציין שאמא שלי לא עשתה כלום) אני רדפתי אחרי אנשים שטיפטפו צבע על הרצפה הכוסית שלי ונעה גילחה את המרצפות שהתלכלכו. מפה לשם קיימנו הפכה צבעית וסרבנו להמשיך לעבוד עד שיגישו לנו אוכל. והרבה.

אחרי זה עברנו לעשות וואש עננים, או סקווש, או רוואש, או שקווצ, תלוי את מי שואלים. והבאתי אותה בלולינות מטורפת.

יו אני מתה לישון!

אני אלך לישון

כן

הנה תמונה מהצביעה

יותם, אני ומיצע מדגמנים ווש עננים עדין של נירלט.

איבדתי את הכבל של המחשב שלי באריזה. כשיהיה לי מחשב אתם תקבלו את שאר התמונות המפגרות.

זדיינו כולכם, זה כתום ואין לכם מה לעשות נגד זה! ~חיוך זחוח~