סיפורה של כבשה

אז נכון שזה היה לפני מאתיים שנה

ונכון שאף אחד כבר לא ממש זוכר

אבל היי, גם נכון שיצא לי כבר לא לעדכן חצי שנה אז שקט.

אז לפני חמש מאות שנה יצאנו לנו לאירוע המוסיקה הגדול של הקיץ (ככה הם קראו לזה, לא?)-ווליום כנרת.

הכול התחיל בשעת בוקר מקודמת (שמונה בבוקר שעת חופש!) כשגררתי אלפי קילוגרמים של ציוד שטח חבוט ברחבי הבית... סוף סוף בשעה עשר (וקצת) נסעתי עם אבי לאסוף את נעה ונועם אל התחנה המרכזית. שם פגשנו בעשרות בני נוער צבעוניים חלקם פאקצות מטורפות שיצאו לשטח עם נעלי ג'ימי צ'ו מסוגננות ומזוודות טיסה של לואי ויטון (לא באמת יש לי מושג מה כתבתי פה), חלקם זרוקים במה שרק הצליחו לשים עליו את הידיים (כמונו) וחלקם פריקים שלבושים בהמון המון שחור.

לאחר שדחפנו את התיקים ועלינו סוף סוף לאוטובוס, שם פגשנו את עינב החברה הכוסית של נועם, את ירדן, את ליטל, את עדי, ואת מאיה וקובי, החבר שלה.

כשהגענו לשם ראינו שהחוף מלא, מה זה מלא, מפוצץ,מה זה מפוצץ, אחמדיניג'אד היה מרגיש שם בבית.

הדבר הבא שהבחנו בו היה העובדה שאנחנו נמסים, כן כן כמו ב"איימ מלטינג!!!!!" מיד הצענו לחזור הביתה אבל אפילו ללכת חזרה לאוטובוס. לפי החוף המפוצץ נועם ואני הבנו מהר מאוד שאל לנו אפילו לנסות ללכת להתמקם בחוף גולן ועדיף לכולם שנישאר בצאלון. אז הקמנו את שלושת האוהלים שהיו עלינו, וגם קובי הקים את האוהל שלהם. כמה דקות אחרי זה ירדן וחברותיה שהלכו לנסות להכנס לחוף גולן אמרו שיש עוד מקום ושכדאי שנכנס כי זה ממש רחוק מההופעות, וכי בפנים בודקים סמים ואלכוהול וכי בפנים ממש ממש מגניב!

בסדר, נועם ואני קיפלנו זריז את האוהלים והלכנו לראות על מה כל המהומה, ככול שהתקרבנו לכניסה לחוף גולן...לא רק שניהיה יותר חם גם נהיה הרבה יותר צפוף, אנשים ישבו אחד על השני ובקושי היה לנו מקום לעבור, חשבנו לעצמנו-אם ככה נראה המצב מחוץ לחוף גולן אנחנו ממש לא רוצים לדעת איך הוא בפנים. נועם ואני סבנו על עקבינו ושבנו אל המקום בו עינב ונעה התייבשו מחום. לא יכולתי יותר, הלכתי מהר מהר להחליף לבגד ים (יותר לכמה שפחות בגדים מאשר לבגד ים) בשרותים הלכאורה נקיים. הפשלנו שרוולים והקמנו *שוב* את שלושת האוהלים, למען ההגינות נגיד רק שעינב ונעה נורא עודדו אותנו להמשיך ולא להיכנע (  :)   ) סיימנו להקים את האוהלים ולפזר את הדברים באוהלים. ישבנו כולנו חסרי מעש באחד האוהלים, צופים חסרי אונים באוויר המתהבל שבחוץ פתאום נועם שואל אותנו "מישהו רוצה אבטיח?" וודאי ווודאי, איך אפשר לוותר על אבטיח קר ביום הכי חם שהינו בו? טרפנו כמו חבורת שמנים ואז נעה ואני החלטנו ללכת להביא צמידי כניסה. מה שהתברר כהדבר הכי מסוכן שיכולנו לחשוב עליו. מצאנו את עצמינו בתור ענקי חסר צורה של בני נוער מלאים בפקלאות מקטרים על החום ודוחפים אחד את השני כאילו זה יעזור להם. בדרך גם ראינו את אנה וקרין, שסיפרו לנו שדנה הלכה דיי מזמן להביא את הצמידים ומאז נעלמו עקבותיה. טוב, נכנסנו לתור, מאחורינו נעמדו חבורת ערסים שדפקו את האוהלים שלהם בכל מי שרק עבר לידם. איכשהו הצלחנו להתחמק מהם ומצאנו את עצמינו ליד איזה פריק מירושלים שהיה ממש ממש ממש לבוש (בנאדם מה אתה דפוק?! גם חולצה שחורה ארוכה, גם טרנינג שחור וגם נעליים סגורות? מה אתה רוצה למות?) וליד איזה שני בנים דפוקים שניסו לזרז את התור כשהם צורחים "זוזו יש פה אישה בהריון!!" אחרי 45 דקות הגענו לקחת את הצמידים ומיהרנו חזרה לנועם ועינב שנאלצו ללכת בעצמם להביא את הצמידים. מתישהו נכנסתי עם עינב וחברות שלה למים, תוך כדי שכולם גילו שזה חסר סיכוי להכנס למים בכפכפי אצבע ועינב מפרסמת קוקה קולה (ואז בא גל גדול ונכנס לה לפחית! XD) זמן קצוב לאחר מכן הגיעו אביטל, גיורא, אבישי ויותם, ששכחו את האוהל. האידיוטים. כשהם הגיעו הם החליטו שהם פשוט חייבים ללכת למים. אז חזרתי איתם למים לאיזה חצי שעה. מפה לשם הגיע בערך שמונה וכולנו חוץ מנועם ויותם (שהסכימו לשמור על האוהלים) הלכנו לראות איך עושים גמר כוכב נולד. כשהגענו לשם לימדו אותנו לצרוח ולהתלהב כיאה לשידור חי, וגם כיבו עלינו סיגריות :/ כאילו על נעה כיבו ועליי ניסו לכבות אבל העפתי אותה מהר.אנשים לבביים שכאלה. מכאן לכאן נעה החליטה שאני סלבריטי, כי איזה אחד שאל אותי "את לא הבת של זהבה?" וכן, אני הבת של זהבה. אז הגמר היה חופר, כי כל שלוש שניות יצאו לפרסומות, ואז אה-הא! אילנה דיין צריכה לחקור את הנוןשא! מכירים את זה שכשאתם רואים את גמר כוכב נולד בטלוויזיה ויוצאים לפרסומות, ואז שחוזרים אתם בטוחים שהפסדתם את כל הכיף וכאילו מישהו באמת שר שיר שלם? בדיה!! מדובר בחמש-עשר שניות נבחרות מהשיר כך שלמעשה לא פספסתם דבר! חוץ מאדיר ששר את כל על גגות תל אביב כתור חזרה.

הגמר היה דיי משעמם למען האמת, חוץ מהנאמבר של שלומי (|מאוהב|) וסקאזי שהיה פשוט מטורף. השירים שבחרו בועז ומארינה היו מרדימים וממש לא שירי גמר. צביקה הדר התחרפן מהעובדה שהפרונטר לא עבד כמו שצריך. והמפיקה נשמעה כאילו היא בלעה חבילה שלמה של טמפקס. מוזר היה שדווקא הקטע המובחר בגמר היה מחרוזת יהודית רביץ, שהיתה ממש ממש מעולה. למרות שהיא גם שרה שיר עם מרים טוקאן וכל הקהל שרק לה בוז :P ואז עלו אדיר ונדבי (ועוד מישהו, מי לעזאזל זה היה) והיתי בדילמות מטורפות האם לצרוח בהסטריה או לשיר את השיר, בסופו של דבר יצא מין תערובת הזויה של השניים. בסופו של דבר בועז ניצח. באסה. לא נורא. לא ציפיתי ששמלומי באמת יקח.חזרנו לאוהלים וסתם העברנו את הזמן עד שיקרה משהו. בינתיים הלכתי עם ירדן, גיורא ולימור למסיבה איכותית, למרות שהיתה מלאה בפרחות וערסים היתה מוזיקה טובה (אני חושבת שאם היהודים היו מתים הם היו מתהפכים בקברם כשסימפלו להם את "עוד ארון אחד" והפכו אותו לשיר מסיבות) ואז חתכנו להופעה של ביט 69. ירדן לא הכירה אותם והיתה לגמרי בהלם כשהתחלתי לצווח ולהתחרפן. מצאתי שם עוד איזה ערס אחד שהשתגע אז התחלנו להשתגע ביחד. בעוד פיצ אביטל יותם ואבישי היו קדימה וראו את האלילים ממש מקרוב. ירדן נכנסה לגמרי להלם וגררה אותי חזרה לאוהלים (כדי שאני לא אפגע בעצמי) שם חיכינו עם שתגיע כבר ההופעה של אביב. בדרך גם יצא לנו, בטעות (נשבעת) להיות עם אבישי ויותם בהופעה של סאבלימינאל ומשפחתו. ואז טה טה טאמ!!! בא אביב! ונתן את אחת ההופעות השולטות, הוא מת מחום והתחיל להתפשט ולזרוק חלקי לבוש לקהל (חוק מרפי- מי תפס את הז'קט של אביב גפן הוד מגניביותו?-ערסים! אוך!!) והוא גם שר את אור הירח וכולם פתאום התחילו לצרוח לירח. וגם "אבישי! אני מתה עלייך! מוואה מוואה מוואה! אבל שוכבת עם כולם!" למרות שהיא עדין מכחישה את זה. וגם "רוצים שינוי" וגם אלכס וגם היה מדהים בקיצור. ואז היה סינרגיה עם "עכשיו גיליתי שאני ישן" ויותם ואבישי חסרי האופי הלכו לישון. כשסוף סוף חזרנו לאוהלים מצאתי את יותם ישן על מזרון בחוץ כי אבישי וגיורא הסריחו את האוהל, אז הצטרפתי אליו כי נעה ואביטל ישו כמו שתי פטמות ולא השאירו לי מקום. אחרי חצי שעה בערך נכנענו מהניסיון העגום לישון (ישנתי בערך עשר-חמש דקות) דירבקנו איזה תה קטן איזה סנדוויץ לחם עם עוגיית שוקולדצ'יפס, נסטי דגים ויצאנו למים. אחרי איזה שעתיים כולם הלכו ללונה גל ואני נעי ונועם נשארנו לשמור על האוהלים, כי לנועם אסור להכנס למים (כמו עוד הרבה דברים אחרים שאסור לו), באיזשהו שלב דפקנו נפקדות ולקחנו את נועם לשבת במים, והוא אפילו הכניס רגלים למים! (אושר, אמיתי!) כשנמאס לו עלינו בחזרה למעלה ואכלנו מנות חמות, בשיא החום. ואז מאיה ועינב הגיעו מאיפשהו, אז לקחנו אותן למים והינו שם כמה שעות, שם בא אלינו איזה מתקשר מתל מונד, שטען שעל פי האנרגיות שמאיה ואני משדרות אנחנו חברות משהו כמו 4-5 שנים. קיצור בחור הזוי עם חבר הזוי, שאמר לי שהוא נפרד מחברה שלו בשבילי (Oo) קיצור, הזוי. אחרי כמה שעות חזרנו לאוהלים ומצאנו שם את כל החברה שהלכו ללונה גל. בערך בשש חלק מהחברס החליטו שהם רוצים עוד קצת מים אז הלכתי איתם. ונחנקתי כי יותם דחף אותי למים. והיו גלים. ונכנסתי לחרדות והם נכנסו ממש עמוק למים ואני לא רציתי, כי אני נמוכה ואני גם לא שוחה כל כך טוב. באיזשהו שלב יותם גם עזב אותי ונשארתי לבד, אז ניסיתי לחזור לחוף אבל היו מלא גלים והיתי כל כך עייפה. נועם מצא אותי בוכה ורועדת מפאניקה וקור על האבנים בחוף, כנראה נסחפתי. אני לא זוכרת. הוא הרים אותי על הרגלים, תמך בי כל הדרך עד האוהלים והרגיע אותי, גם כשהגנו סוף סוף לאוהלים הוא דאג לי, הוא השכיב אותי על מזרון והביא לי את השמיכה והמגבת שלי וכל הזמן ניסה להרגיע אותי. אחרי איזה עשרים דקות או שעה או שעתיים, לא יודעת כמה זמן יותם נזכר שאני לא לידו וגם שמע מעינב ולימור שרצו אליו שאני לא בסדר אז הוא יצא החוצה ורץ לראות מה קרה. כשהוא בא הוא הכין לי תה כמו שאני אוהבת והכניס אותי לאוהל עם עוגיות שוקולד. באיזשהו שלב שקצת נרגעתי עינב התחילה להרגיש לא טוב, אז אני ומיצ הלכנו לחפש לה מים מינרלים שם מצאנו את לימור שהיתה גם היא על סף התעלפות. כשסיימתי לעזור לנועם לארגן את הבית חולים הלכתי לי לראות את המשחק כדורסל של הנבחרת נגד מישהו (תזכירו לי מי זה היה) יחד עם הבנים בזולה של הנרגילות. כעבור שעה הלכנו להופעה של היהודים, שממש התלהבתי ממנה אפילו שהיתי קצת אווט. בשיר השישי בערך התעלפתי. יותם תפס אותי והתחיל לדחוף אותי אל מחוץ לקהל. אני רוצה להבהיר שלא התייבשתי, שתיתי באותו היום בערך עשר ליטר. אני לא כל כך זוכרת מה קרה, חוץ מזה שיותם קנה לי פחית קולה מסכנה באיזה עשר שקל  ושכל מה שעיניין אותי זה להגיד לו כל הזמן שאני בסדר ושיבטיח לי שהוא יקח אותי למוקי. ניסיתי ללכת לישון. אבל נחשו מי שוב שכב כמו פטמות ולא השאיר לי מקום? רעדתי מקור. בצורה קיצונית. קמתי כל רבע שעה להשתין זה היה פשוט נורא. בשניה שהצלחתי להירדם קמתי שוב לשרותים. והבנות שהיו שם היו ממש נחמדות, היה תור ממש ארוך ואחת הבנות ראתה שאני לא בסדר אז היא ביקשה מכולן לתת לי להכנס הבאה והכניסה אותי לתא ואחרי זה עזרה לי לחזור לאוהל.. כשאבישי וגיורא חזרו מהדג נחש הם התנהגו ממש מגעיל ליותם. הם צעקו עליו שהוא מטומטם שהוא לא בא, ושאני משפיעה עליו ושהוא הפסיד ולא יודעת ממה וממש נעלבתי בשמו, והרגשתי ממש אשמה כי ידעתי שבלעדיי הוא היה הולך לזה בכיף, הוא ממש רצה ללכת. זה היה כזה מוזר, איך הם הצליחו לפספס שאני לא מרגישה טוב? כשהתעלפתי ביהודים יותם אמר לי שניסיתי לתפוס בגיורא!  הם גם סילקו אותי מהאוהל שלהם כשהם נכנסו לישון. אידיוטים. כשהלכנו למד"א הם רק רצו לתקוע לי אינפוזיה אפילו שזה באמת לא קשור, כי שתיתי כמו שצריך. בסוף הלכתי לישון בשק שינה של יותם בחוץ, כשהוא ישן על בקבוק מים לידי. זה היה ממש לא נחמד כי גם אני וגם יותם הבאנו את האוהלים של עצמנו ושנינו ישנו בחוץ! אם אבישי לא היה שוכח לקחת את האוהל לכולם היה מקום. זה היה ברור לי שמשהו כזה יקרה. בסופו של דבר הצלחתי לישון מרבע לחמש עד רבע לשש, וכל מה שעניין אותי זה שנועם יקום כבר ויתן לי חלק מהתרופות הסקסיות להפליא שיש לו שם. אדוויל, כדור נגד בחילות. ואפילו לחם! והוא לא קם. עד שיותם נאלץ להעיר אותו, אגב נועם, מצטערת על זה, פשוט באמת לא יכולתי יותר. בערך אז גיליתי שנעלם לי הטלפון. כולם נסעו באוטובוסים חוץ ממני ומיותם, כי פחדתי שאני לא אצליח לסוע את כל הנסיעה בלי להשתין. אז אבא שלי שהיה בצפון בא לאסוף אותנו. בדרך עצרנו בבית גבריאל, שזה בערך המקום הכי עשיר ומסוגנן בכל האזור, דווקא אז. כששנינו מסריחים משרותים ציבוריים שלא ניקו כבר הרבה זמן, מלוכלכים בטירוף ונראים פשוט רע. אני חייבת להגיד שאוכל אמיתי באמת הציל אותי ויכולתי לעבור את הנסיעה בשלום.

זהו.

ירדן, מאיה ולימור

שני שיכורים, מאיה, לימור גיורא ועינב