הכוכב השני מימין

האמת היא שהכותרת לא קשורה בגרוש לפוסט, אבל זה משפט נחמד, הלא כן? קרדיטים לחבוצה השנייה היקרה.

בא לי שינוי. לא משהו דרסטי, לא משהו קיצוני (כמו לעבור דירה לעיר מגעילה - מה שאני הולכת לעשות בחודש הקרוב), יותר כזה... קטן. בא לי לצאת ליום טיול עם מישהו מעניין; למצוא ספר חדש שאני אוהב לפחות כמו "לרחם על סיליה"; לסיים עם הפסיכומטרי או עם העבודה (אלו דברים ש"הצטרפו" רק לאחרונה, הם לא נחשבים שינוי ולכן ביטולם לא יכאיב לי במיוחד :P); לסיים לכתוב את "נקודת תורפה" ולקבל קצת תגובות אוהדות לשם שינוי. אני רוצה משהו שיעשה לי טוב על הלב. זה קורה, מדי פעם (למשל, כרגע חזרתי מD&D ודווקא נהניתי למדי) - אבל לא לטווח ארוך. אני רוצה משהו נחמד שאחשוב עליו קצת יותר משעה-שעתיים.

ואני רוצה נשיקה כבר. אני מתחילה לחוש בזקנתי מטפטפת לאיטה :-( די, איזה מין דבר זה. בגיל שמונה עשרה אני אמורה להיות כבר מנוסה בסאדו-מאזו והצד האפל יותר של סחר הגברים בדרום תאילנד. וכו'.

אם הבטן שלי הרגישה כאילו מישהו כיווץ אותה בעזרת חנקן נוזלי ברגע שחשבתי שמישהו הולך לתת לי חיבוק או משהו כזה (זה היה חושך, זה היה בתוך אוטו והוא זז בכיוון הלא נכון), זה אומר שאני מחבבת אותו? כי אני חושבת שלא. אבל אז כן. ואז לא. ואני מבולבלת. ואף אחד מלבד נויה לא קורא את זה ממילא.

אוה, אתמול הייתי בהופעת ההתרמה של "בית הגלגלים". רק כדי לזרות מלח על פצעיכם: עברי לידר, אחריו ברי סחרוף, אחריהם שוטי הנבואה (אותם אני לא אוהבת) ואחריהם "דודה" (דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, מזי כהן, אפרים שמיר). זו בהחלט הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי לאחרונה (היא הייתה גם היחידה שראיתי לאחרונה). וכל הכסף ממכירת הכרטיסים הלך לתרומה. והיה פשוט מעולה. אם כי להופעה כזו אני אמורה ללכת עם קבוצה של חבריי הטינאייג'רס הנדכאים, לא עם אבא שלי.