לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

נריה: "מה עם רעות בסוף?"

אני: "חולה בבית... מה שמשאיר אותנו רק עם אלינור."

"ואלינור לא תצא איתנו אם מיכאלוש לא איתנו", נריה עדיין לא הבין שהם כבר נפרדו ולא יחזרו.

"נכון, אבל אטיאס (מיכאל) במכינה, שוחט בטירונות וקרני ואירה חוזרים רק מחר מהקורס."

"מה עם אביה? הוא אמר שהוא חוזר לשבת!"

"כן, אבל הוא חוזר רק מחר, הוא עושה 'מישמר' כל הלילה."

"אז..." נריה קצת נתקע, "זו קצת בעייה, כי אני מת לצאת, אבל כל החבורה לא נמצאת!"

עד לפני 4 וחצי חודשים לא היתה לנו את הבעייה הזאת, במיוחד לא בתקופת הלימוד בהרצוג. מאז שאתה מתחיל את התיכון מפחידים אותך שבכיתה י"א ו-י"ב אתה מאבד את החיים שלך ונקבר כל היום מתחת לספרים ומחברות, אבל המציאות בהרצוג היתה כל כך שונה.

כל אחד היה מגיע בבוקר לכיתה חצי ריקה, ממלמל "אה הרבה אנשים!" ומתיישב לישון קצת בשיעור גמרא שלפני התפילה. אחרי שישבנו ופיטפטנו חצי שעה בארוחת בוקר אמרנו "מכולת?", שזו שאלה רטורית, כי ברור שלא נכנס עכשיו לשיעורי גמרא, אז נצא למכולת ונשב שם בלי לעשות כלום עד הצהריים. (סתם ככה אולי היה מקום להתלבטות, אבל המון פעמים אחרי האוכל היו הרצאות של רבנים מישיבות ומכינות, שברגע שהרב אמר "אחרי האוכל תהיה הרצאה מפי הרב שובי דובי" אנחנו היינו שומעים "אחרי האוכל יהיה לכם שיעור חופשי מפי הרב שובי דובי"). כשהיינו יושבים מאחורי המכולת לא עשינו כלום, מדי פעם מישהו יזרוק לאוויר בשיא הציניות "יכול להיות שלא כולנו נכשלים מחר בבגרות!!!"- כן, גם בתקופת הבגרויות זה היה ככה. אף אחד לא היה בלחץ מאף בגרות, העיקר שננצל כמה שיותר את הזמן שאפשר להיות ביחד, עד שנגיע לימים שבהם צריך לחכות לפעם בחודש שבאמת כולם נמצאים.

נריה: "טוב, אז בוא ניפגש עם החברים האחרים שלנו."

"סבבה, רעיון מעולה!" התלהבתי, "רק אממ... מי?"

"אהה אמממ... אהה! אמממ?"

"יש לנו עוד חברים?"

"בטח שיש לנו עוד חברים!"

"מי?"

"אההה אמממממ..."

"רגע רגע," קצת לקחתי את העניין ברצינות, "מה זה? היו לנו פעם מלא חברים!"

"תקשיב, אני בודק רגע את העניין, אני אחזור אליך עוד מעט."

"אוקיי, בינתיים אני עובר על הרשימה של החברים שלי בפייסבוק ובמסנג'ר."

זה היה די חסר טעם, הרי במסנג'ר זה כל האנשים שאני מכיר מהבלוג או פורומים שהייתי חבר בהם פעם, ובפייסבוק זה כל מחזור ל"ג של קריית הרצוג.

נריה סרב להצעה שלי שניסע באוטו ("לאן ניסע?"- "לאן שהגלגלים יובילו אותנו!"- "לא נשמע לי טוב"- "למה לא? ככה לא נבזבז זמן על לחשוב מה לעשות!"- "אבל נבזבז דלק!").

חשבתי אולי לעבור על הרשימה של הפלאפון, אבל גם זה לא ממש עזר (אבא- בעבודה, אבא עבודה- בעבודה..., אבי- מי זה?, אביה- בישיבה, אביה פייג- לומדת, אביחי שחור- אברך שלומד איתי אגרות הרמב"ם, הוא בטח לא בקטע של לבלות עכשיו, אביטל גולד- בכלל לא מכירה אותנו).

ידעתי שאם נמשיך לדון בטלפון על מה אפשר לעשות, תוך רבע שעה שנינו מתייאשים ויוצא לנו החשק, לכן באתי אל נריה והתחלנו לחפש מול המחשב מה אפשר לעשות כשברקע הטלויזיה פתוחה על המשחק של מכבי שבפיגור גדול.

מה לא בדקנו? קיבלנו הצעות ללכת לבית קפה באלנבי ונריה דחה את זה כי הוא שונא את אלנבי, קיבלנו הצעה לנסוע לפאב מטאל, אבל זה היה יקר מדי. עברנו על כל הופעות הסטנדאפ שיש בגוש דן, כל הופעות המוזיקה חינם שיש, צוותא, בית ציוני אמריקה, קאמל קומדי קלאב, גוזי, פטיפון, שוובלה,  היכל התרבות, קונצרטים, תאטרון הקאמרי, הצגה על השואה- כל האטרקציות.

"יש לנו את המדינה הכי גרועה בעולם" סיכמתי.

"אנחנו כאלה עלובים" נריה סיכם.

בסוף נריה התקשר אל שירה, שבדיוק עשתה דרכה מהשירות שלה בנתיבות אל ביתה בפתח תקווה, ומשם הגיעה הישועה.

השעה: 22:45, היעד: פתח תקווה- בהחלט אטרקציה!

אנחנו יוצאים מחדרו של נריה, חולפים על פני הטלויזיה שבה היתה הפסקה מהמשחק של מכבי בשביל מבזק חדשות שסיפר על ההצעה החדשה לשחרור גלעד שליט.

"אנחנו כאלה עלובים" סיכמתי.

"יש לנו את הממשלה הכי גרועה במדינה!" נריה סיכם.

בדרך נריה דיבר קצת עם חברה שלו.

"תזכיר לי למה אני נוסע איתך לפתח תקווה ולא נפגשתי איתה?" הוא שאל כמוכה גורל.

"כי אני החבר הכי טוב שלך?" חייכתי.

"אתה החבר הכי הומו שלי!" נריה שם גז לכיוון פתח תקווה וכמעט דרס בחור באמצע רמת עמידר, שזה לא מעשה חכם במיוחד.

הגענו לפתח תקווה, אספנו את שירה והתחלנו בהתלבטות השנייה והקטנה שלנו- מה עושים בפתח תקווה?

השניצליה היתה סגורה, הקניון עוד מעט כבר נסגר, נריה לא רוצה פיצה, אני לא רוצה שווארמה. בסוף הוחלט להתפרע ולאכול טוב וביוקר ב'בורגרס בר'.

בהרצוג יש אחוות מחזורים גדולה, המון גיבוש כתוצאה מההכתרה בפורים שמלכדת את כל המחזור לקראת סיום י"ב וגורמת לכל אחד שמסיים שם להתגעגע לחבריו לשכבה, שעברו את אותן חוויות ומדברים באותה שפה 'הרצוגיסטית'.

בעודי מזמין כנפי עוף ברוטב צ'ילי חריף-מתוק, הרגשתי כאפה קטנה, זה היה אוהד הרץ, ושוב האחווה ההרצוגיסטית עלתה על גדותיה. כמה זמן לא ראיתי אותו, וואו, הוא אפילו גבה! בכיתה ז' הוא היה היחיד שיותר נמוך ממני ויותר גרוע ממני באנגלית.

"נו תגיד, נראה אותך בפורים בהרצוג?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שיחה קולחת.

"אני לא בטוח," הוא צינן קצת את ההתלהבות, "זה אולי נשמע קצת ביינישי אבל באמת שהערב הזה לא ממש מתאים. ערב שבו כולם מתלכדים ביחד כדי לעשות צחוק וביזיון מרבנים ותלמידי חכמים."

"אווהווו" נריה התערב בשיחה, "זה לא אתה שבפורים האחרון עמדת מול כל הישיבה והסתלבטת על ראש הישיבה?"

"לא לא, אני עשיתי את החיקוי של אליעזר, שהוא טבח ולא רב, אבל זה גם לא היה בסדר" הרץ הצטדק.

נפרדנו מהרץ לשלום, כשבראשי מחשבות על זה שכולם משתנים, חלק מתחזקים, חלק מורידים את הכיפה, חלק סתם משתנים באופי, אבל כולם מתקדמים.

בדיוק כשחשבתי על זה, נכנסו למסעדה שלושה שלומדים היום בהרצוג. "אוי זה הרצוג!" נריה סינן כשהוא מחזיק את ראשו בין ידיו. כשאנחנו פוגשים מישהו מהשכבה שלנו אנחנו מתמלאים גאווה הרצוגיסטית, אבל כשרואים את הילדים שעדיין לומדים שם, שאין להם מושג עדיין מה הם רוצים מהחיים שלהם, כשהם ביום תקועים בממסד התורני ובלילה יוצאים לעשן בלי כיפות- לא נותר אלא לסנן "אוי זה הרצוג", ולשמוח שאנחנו כבר עברנו את השלב הזה.

אחרי הארוחה המשובחת החלטנו לנסוע לשבת איפשהו, המקום הנבחר היה 'קופי סטופ', שזה בית קפה בין פתח תקווה לנחלים, שאין דתי אחד מפתח תקווה והסביבה שלא מכיר את המקום (ואני כבר מוכן לתגובות שלכם "היית בקופי סטופ?? אני שם כל שבוע בערך!)(שוקי, אתה בטח לא מכיר את המקום בגלל שאתה כבר זקן!)

שירה קיוותה מאוד שלא יהיה שם יותר מדי 'בני-עקיבא' ואנשים מוכרים, אבל תפילותיה לא נענו. ברגע שהתקרבנו אל המקום יצאה לקראתה משהי ביללות גבוהות וחיבוקים, וגררה אותה להתיישב איתה ועם עוד חברה, בעוד נריה ואני עומדים מבולבלים ולא יודעים מה לעשות.

יש אנשים חברותיים שמקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, באמת כדי להתחבר איתם וכדי להתחבב עליהם, יש אנשים שמעמידים פנים כאילו אכפת להם מאנשים שהם לא מכירים ויש אנשים שבאמת לא אכפת להם והם גם אומרים את זה.

הבנות האלה היו ליגה אחרת- ברגע שהתיישבנו איתן (מחוסר ברירה כמובן, כמה אפשר לעמוד ולבהות בהן מדברות עם שירה?), הן לא אמרו שיש עם זה בעייה, אבל הן פשוט שידרו מועקה גדולה מעצם העניין שנתקענו בשולחן שלהן.

נריה ואני לקחנו את התפריט והתחלנו להתבדח עליו ("סלט טונה- טונה, מלפפון, עגבנייה, זיתים, בצל וביצה"- "בקיצור, כל מה שיש לך במקרר"- "בדיוק! ב-30 שקלים!"- "וסלט ערבי-28 שקלים, כי עם המצב של היום אנשים קצת נרתעים מהערבים"). הן ישבו ובהו בנו בחוסר נוחות, החליפו מבטים ביניהן, יכולנו לשמוע את הלב שלהן צועק: "מה זוג התקועים האלה חושבים שהם עושים כאן בשולחן שלנו????"

ניסנו קצת לשבור את הקרח ולנהל איתן שיחה מעניינת:

"אז איפה אתן עושות שירות?"

"אני עושה בכל מיני מקומות בפתח תקווה, תל השומר למשל."

"בקיצור, את בבית. ומה את עושה?"

"אני באילת."

"אה.. זה... לא כל כך קרוב לבית..."

אחרי רבע שעה של אי נעימות קולקטיבי, הן נפרדו מאיתנו לשלום וקמו מהשולחן. נריה הסתכל עליי, סימן לי עם היד "חכה שנייה", הסתכל עליהן, בדק שהן יוצאות, הן יצאו החוצה ונריה זעק: "יכול להיות שהן נהנו איתנו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

אחרי כמה דקות יצאנו גם אנחנו החוצה, נריה דרס אותי קצת עם האוטו ואני קפצתי על השמשה שלו בניסיון לחקות את צ'אק נוריס (חשבתם שגם בפוסט הזה אני לא אזכיר אותו?) ואז נסענו לכיוון ביתה של שירה. כל הדרך שירה התנצלה על אי הנעימות שנגרם לנו עם החברות שלה, על זה שהיא גרמה לנו להיתקע איתן.

כשעצרנו מתחת לביתה של שירה היא שאלה: "אבל בכללי נהנתם, כן? אתם רואים את הבילוי הזה כבילוי מהנה, נכון?"

"בטח!" נריה ואני ענינו ביחד.

"איך אני רואה את הציניות שלכם בעיניים, יאללה היה ממש כיף, לילה טוב!"

"לילה טוב!"

שירה התקדמה לעבר ביתה, הסתובבה אלינו ושנינו צעקנו ביחד "יכול להיות שנהננו!!!!!!!!!!"

איי, אנחנו כאלה ילדים קטנים. מתי נפסיק עם הציניות ונתקדם בחיים?

בעצם את הציניות אני שומר לעצמי, זה כיף, וגם הוכחתי בפוסט הזה שאני מתקדם בחיים, כי בימים כתיקונם הייתי פשוט כותב "אתמול הייתי עם נריה ושירה בפתח תקווה והיה ממש כיף" ועכשיו הצלחתי לעשות מזה איכשהו פוסט שלם כדי שתהיו מרוצים שעדכנתי לפני שאני חוזר לישיבה.

והנה עוד משהו כדי שתהיו מרוצים וכדי שיוכיח שאני מתקדם:

[email protected] אומר/ת:

כל הכבוד!

Avia אומר/ת:

תודה תודה...

[email protected] אומר/ת:

מה תודה? תתלבשי! (בגלל כל ההערות שקיבלתי בבלוג על הוידוי, החלטתי שמעכשיו אני צנוע)

היי, אבל עדיין תזהרו. אם אתם רואים שאני מתחיל משפט במילה "שירותים" אז יכול מאוד להיות שיהיו שם דברים שאתם לא רוצים לקרוא.

שבוע טוב!

__________________________________________________________________________

~נתתי ליוסי לקרוא את הפוסט לפני שהעלתי אותו~

יוסי: "מה אתה כותב על עצמך? זה משעמם! רוצים תמונות, ציטוטים, רוצים אקשן, רוצים צהוב!"

(הייתי חייב לעשות איזה קו אחד בפוסט הזה).