לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

חזרתי מהישיבה הביתה לבית הבראה. בעצם, קשה לקרוא לזה בית הבראה כשחצי בתהליכי הבראה והחצי השני עדיין חולים, במיוחד שלומי שהיה עם חום שלושים ותשע-שש.

השעה היתה אחרי 11 בלילה, ערב שבת, מה שאומר שאני כבר שעתיים בארץ החלומות, מפנטז על המשך השבת (שבה אני אמשיך להיות מתחת לפוך), כשלידי אבא ואמא דיברו על התפתחות מסוימת במצבו של שלומי. כנראה שמתוך שינה מלמלתי "אם אתם צריכים את העזרה שלי-אני כאן", כי אמא שלפה אותי מהמיטה ואמרה "בוא תגיד לי איך שלומי נראה."

מה איך הוא נראה? הוא נראה בלונדיני כזה עם עיניים כחולות, אמא, אני ישן!

הלכתי להסתכל על הפריחה המוזרה שפרחה לו על הרגליים. אני אמנם לא רופא (אם הייתי רופא בטח הייתי אומר שזה שפעת או וירוס, זה מה שהם אומרים בחורף), אבל זה היה נראה משונה. ידעתי שלא משנה מה שאני אגיד- אמא תלחץ. היא אכן נלחצה והחליטה שלוקחים את שלומי עם מונית לאיכילוב.

תולי בדיוק חזר מפעולת ערב שבת (שאני הייתי אמור להעביר, אבל אז נזכרתי שבשבתות אני ישן ולא מעביר פעולות בבני עקיבא), הוא התלהב מהקטע של לחלל שבת בגלל מחלות. הוא שמע את בילוש משתעלת והציע לה להדליק טלויזיה.

שלומי בסדר ב"ה, אבל עדיין בבית כולם משתעלים עם חום, ורק אני בריא. תמיד אני הבריא. אמנם יש לי מיגרנות באופן כרוני, אבל חום אף פעם אין לי. הפעם האחרונה שממש לא הרגשתי טוב עם סחרחורות, הקאות ובחילות זה היה בהאנגאובר של פורים האחרון.

וזה לא כזה כיף להיות בריא בבית שכולם חולים, כי אתה נהיה אוטומטית הסנג'ר של הבית. לכולם מתאים טמפרטורה מסוימת שלך היא קרה מדי או חמה מדי. וגם אסור לך לעשות כלום- כי עם הכוס הזאת יוסי שתה, על הספה הזאת שלומי ישן ועל המשבצת הזאת בילוש דרכה.

בשלב מסוים באמצע השבוע, תמיד אמא אומרת "כולם נדבקים פה! תפתחו את החלון שהחיידקים יצאו!"- למה שיצאו? כולם נדבקים פה- שישארו גם הם וידבקו, הקקות!

אבל מי אני שאתלונן? גם להיות חולה זה לא פיקניק (אולי פיקניק מעפן במיוחד).

הקטע הכי מעצבן שאתה חולה זה כשאתה מקיא, ולא בגלל החוויה הנוראית כמו המשפטים הדפוקים שבני הבית אומרים לך במצבים האלה:

הבטן שלך מתהפכת, אתה מחזיק את הבטן, משמיע "בעע" קטנים כאלה, רץ לשירותים ומתיישב מול האסלה- ואז אמא שואלת "מה אתה מקיא?"- לא, אני לא מקיא. סתם בא לי לדחוף את הראש לאסלה! אחרי זה אני אלך לטבול קצת בג'ורה.

אתה מסיים להקיא, כל הגועל נפש בפה שלך ואמא מגישה לך כוס מים ואומרת "תשתה לאט עם לגימות קטנות"- טוב שריסנת את הצימאון שלי. פשוט הרגע הקאתי את כל מיץ המרה שלי לאסלה וזה פתח לי את התאבון, עשה לי חשק לטרוף משהו. יש אולי איזה פילה דג עסיסי פה?

בזמן שאתה מדדה בחזרה למיטה, אחד האחים יגיד לך "לא נורא, זה טוב שהקאת"- בטח שטוב, זה גם כיף. בא נעשה את זה כל יום. נקיא, נשלשל, נחליף צבעים, זה יהיה מדהים.

טוב, לא נתלונן יותר מדי, זה משהו בלתי נמנע שקורה בכל בית עם ילדים בכל חורף. זה גם בלתי נמנע שבשלב מסוים מישהו ינסה להיזכר מי הדביק את מי והתחיל את שרשרת הוירוסים הזאת. אחרי חושבים של שתי דקות יגיעו למסקנה שזה הכל בגללי, כי הייתי חולה לפני חודשיים וחצי והדבקתי את כולם.

__________________________________________________________________________ 

לכבוד יום ההולדת של אבא, יצאתי שבוע שעבר מהישיבה לתחנה המרכזית לחפש שעון שאוכל לקנות לו מתנה.

אין לי מושג בשעונים, אני אף פעם לא מסתובב עם שעון ואני יודע שנגזר עליי להוציא את הפלאפון מהכיס בכל פעם שאני רוצה לדעת מה השעה, או לשאול אנשים ולסבול לפעמים תשובות מתוחכמות כגון "שתהיה בנאדם"- אנשים כמוהו מוכיחים את תיאורית דארווין ולא נותר אלא לענות לו "שתהיה מצחיק!"

קודם כל ידעתי שאני צריך למצוא חנות עם שעון. נכנסתי לחנות כל-בו כזו ושאלתי "יש לכם שעונים?", המוכר ענה לי "לא, אתה צריך ללכת לחנות שעונים." באמא שלך!

מצאתי חנות שעונים, אבל הכל שם היה יוקרתי. למען ה', למה? מילא בגדים, אפשר להבין איכשהו. אבל דברים שאנחנו נאלצים ללכת איתם למען הנוחיות שלנו- ארנקים, שעונים, משקפיים- למה הם חייבים להיות מצופים בזהב ולעלות המון? מה השלב הבא? נכים יצטרכו לקנות כיסא גלגלים מזהב של "פולו" וזקנים ילבשו טיטולי כותנה רכים של המעצבת גלית לוי?

בסופו של דבר מצאתי חנות דיגיטל עם מגוון שעונים דיגיטליים נחמדים במחיר סביר. גם שם השעונים היקרים הם שעוני הספורט, שמה שונה בהם בעצם? הם פשוט מסורבלים וגדולים יותר. כל כך גדולים שכשאתה עונד אותם זה כמו משקולת- ולכן הם נקראים שעוני ספורט.

אני יודע מה אבא שלי אוהב- הוא רק רוצה שעון בשביל לראות את התאריך, השעה ולעשות סטופר ושעון מעורר כשצריך. בחרתי את השעון קסיו הפשוט והלכתי לשלם.

אני: "שלום, אני רוצה לקנות שעון"

המוכר: "ואני רוצה למכור שעון"

אני: "זה מסתדר בול."

__________________________________________________________________________ 

רגעים שבהם אני מרגיש מטומטם:

כשאני עומד ברמזור ארוך עם עוד כמה אנשים, מרחף קלות ואז כשאני חוזר לפוקוס ומסתכל על הרמזור, אני קולט שהוא כבר התחלף לירוק וכל האנשים שעמדו איתי הספיקו לחצות את רוב הכביש.

כשזה הפוך (שאני שם לב לירוק שהתחלף וכולם מרחפים) אני מרגיש החכם היחיד במעבר חצייה של מפגרים.

רגעים שבהם אני מרגיש מטומטם אבל לא אכפת לי:

כשאני קם ממצב של ישיבה או שכיבה ממושכת (נניח אחרי שיעור) ואז מתמתח ודופק שאגת טרזן מפחידה וממושכת.

__________________________________________________________________________ 

יופי, פשוט יופי.

את כל מה שקראתם עד עכשיו כתבתי במוצ"ש ואז הלכתי לבלות, וכשקמתי היום (ראשון) בבוקר- קמתי חולה.

עכשיו גם אני משתעל וכואב לי כל הגוף, אין לי תאבון ואין לי מה לכתוב בהמשך הפוסט כי המח שלי לא פועל. וחבל, כי צפיתי אמש בתשדירי התעמולות ויש לי המון מה להגיד על זה, אבל עכשיו אני לא מרגיש טוב ולא יכול להמשיך לכתוב.

הכל בגלל ביבי, תאמינו לי... הכל בגלל ביבי...

מצטער על הפוסט הקצר יחסית, מקווה לפצות אתכם בהמשך השבוע.

תהיו בריאים ושבוע טוב