לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

בכל יום בישיבה אני הולך לישון שנת צהריים בשעה 2 וחצי, וברוך אלעד מעיר אותי בשעה 4 כדי שנלמד בחברותא עד הערב.

השבוע התעוררתי לבד באמצע שנת הצהריים, הרגשתי שישנתי יותר זמן מהרגיל. העפתי מבט בפלאפון וראיתי שהשעה כבר 4 ועשרים. התלבשתי, התארגנתי ויצאתי מהחדר לבדוק איפה ברוך אלעד. הייתי בטוח שהוא לא מרגיש טוב או סתם לא הצליח לקום, אבל הוא לא היה בחדר שלו. ירדתי לספרייה לבדוק אולי הוא שם וכשנכנסתי לספרייה חשכו עיניי. ברוך אלעד ישב שם ולמד בחברותא עם בנציון (נשמע לכם מוכר? יש לי היסטוריה מלאת דרמות עם החברותות שלי. ראו בפוסט "החברותא שזרק אותי"). שניהם ישבו עם הסטנדרים, התפלפלו בדבקות והזיעו, עד שברוך אלעד שם לב שאני עומד שם ורואה את הכל.

יצאתי בסערה מהספרייה כשברוך אלעד בעקבותיי, "חזקוש, חכה רגע!" הוא צעק לעברי.

"עזוב אותי!"

"נו חזקוש", ברוך אלעד השיג אותי וחסם את דרכי, "תן לי לפחות להסביר."

"את מה להסביר? את ההתפלפלות הגועלית הזאת שלכם? עוד מעט גם תגיד לי שזה לא מה שאני חושב שזה"

"זה באמת לא ככה, זה היה.. זה היה ממש סתם"

"סתם?!"

"נו, אנחנו רק התחלנו, וזה אפילו לא היה בעיון, סתם פשט-רש"י!"

"כן כן, "רק התחלנו", "פשט רש"י"... הייתי מגיע רבע שעה מאוחר יותר והייתי תופס אתכם ב"כמכחול בשפופרת" עם ראשונים ואחרונים! אז אל תבלבל לי את השכל!"

"באמת, אתה מגזים, זה היה חד פעמי!"

"איך אני אמור להאמין לך בדיוק? הרי תמיד בסדרים שלנו היית משבח את בנציון על כמה שהוא עילוי ועל זה שאתה מת ללמוד איתו מהסדר בוקר ועד הסדר ערב... תתבייש לך, ועוד אחרי כל הדפים שעברנו...אתה נחש!"

סתם, זה לא היה בדיוק ככה, אבל תודו שאני יכול לכתוב תסריט מצוין לטלנובלה. וסתם נזכרתי עכשיו שאני כבר יותר מחצי שנה בישיבה, איך שהזמן טס, יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד. וגם עוד מעט יוצאים לבין הזמנים ואח"כ יש סוגיה חדשה ואולי חברותות חדשות.

בקיצור, אוגרים סיביריים, זה מה שיש לי להגיד לכם.

__________________________________________________________________________ 

לקראת חג הפורים אני רוצה לעסוק בבעיה קשה הנקראת "אוזני המן".

אני כבר לא מדבר על זה שאוזן המן בכלל לא נראית כמו אוזן (בהמשך תבינו למה זה לא מטריד אותי). אני מתכוון לכך שמדובר בעוגייה משולשת מהסוג הנחות ביותר, במילוי פרג, שהוא (כדברי מר"ן נריה) כמו שוקולד- רק לא טעים.

האם קיים בנאדם שמייחל לרגע שבו יגיעו אוזני המן למדפי הקונדיטוריות והמרכולים? האם יש אדם כזה? אם אכן קיים אדם כזה, אז אני מאוד אשמח להיפגש איתו יום אחד, לשבת איתו על כוס מיץ ענבים, נפטפט קצת והוא יספר לי מי היא אותה מיילדת רשלנית שהפילה אותו על הראש בעודו עולל חסר ישע בן מספר שניות.

פיתרון הבעיה- פשוט לא אוכלים אוזני המן בפורים. בערב לוגמים מהטיפה המרה, ביום אוכלים סעודה גדולה ודשנה ובשושן פורים (ועד סיום הניקיונות לפסח) מחסלים את שלל המגדנות ממשלוחי המנות.

דבר בעייתי נוסף ששמתי לב אליו לאחרונה, זו העובדה שהאיבר אוזן זה איבר מכוער. חד משמעית, בלי יוצא מין הכלל, לכולנו יש אפרכסת אוזן מכוערת, גם לבר רפאלי וליתר יעלות החן.

ואני לא מדבר על הפרופורציה של האוזן עם שאר הפנים או על גודל וזווית התנוך. אני מדבר על הצורה עצמה של האוזן נטו. אם אני אלך ברחוב ואראה עין, אני אוכל להתרשם מהמראה היפה שלה, וכנ"ל לגבי שפתיים ואיברים נוספים. אבל אם אני אראה אוזן מונחת ברחוב אני אגיב משל ראיתי רמש דוחה במיוחד ואמעך אותה לאלתר.

("עינייך כפנינים בצבע הרקיע, שפתייך כדובדבנים בשלים, אוזנייך כ...אומצה מקומטת?").

פיתרון הבעיה- להסתיר אותם?

אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני מבקר את בריאתו המושלמת של הקב"ה. הרי הקב"ה הוא האומן הגדול ביותר בעולם, ובכל יצירת אומנות יש דברים מוזרים שאנחנו לא יכולים להבין. תשאלו את ואן גוך, הוא מבין באומנות...ובאוזניים.

איכס, אוזן!

מסקנה- טוב שאוזני המן הם לא בצורה של אוזן אמיתית, אבל היה טוב יותר אם לא היה להם טעם ומרקם של שעוות אוזניים.

__________________________________________________________________________ 

אנשים שצריך להשתין עליהם:

אנשים שאתה מבקש מהם להעביר לך את המלח (בשעת ארוחה), והם חייבים קודם להמליח את המנה שלהם ורק אח"כ להעביר אליך את המלחייה, אבל דרך אנשים אחרים, שגם הם חייבים קודם להמליח את המנה שלהם. זה רפלקס כזה- ברגע שאתה מחזיק מלחייה כשיש מולך צלחת עם מנה, אתה חייה לשים מלח, גם אם זה דג מלוח.

מה כל כך קשה פשוט לזרוק אליי את המלחייה, למען ה'?! (ע"ע- מי לימד אותך לתפוס מלח?)

אני גם לעולם לא אבין את המלחיות האלה שיש להם חורים בגודל העולם.

כשאתה נתקל במלחייה כזאת, אתה חייב לנסות למצוא זווית שתאפשר לך להוציא כמות מלח מקובלת, אבל אין פונקציה כזאת למלחיות האלה. במלחיות האלה זה או 3 גרגרים או כל התכולה.

והכי מטומטם זו המלחייה המשוכללת עם שתי הפונקציות- פתח אחד של חורים רגילים ופתח שני של חורים שלכל חור אפשר להכניס את אבי ביטר אחרי סעודת ליל הסדר.

זה כמו הכפפות האלה עם החורים. למה זה עוזר בדיוק? צריך להשתין גם על אנשים שחובשים (מה הפעולה של הלבשת כפפות?) כפפות כאלה- רשמו לפניכם.

אגב כפפות, שמתי לב שלכפפות הרגילות יש שני מצבים:

המצב התמים- כפפות רגילות, מונחות בארון.

המצב הפושע- לאחר שהסרת מעליך את הכפפות הן התמתחו מעט וקיבלו צורה של יד אנושית, וגם כשהן מונחות אח"כ על השולחן, בכל זאת יש להן חזות מפלצתית כאילו הן עוד שנייה באות לקחת אותך.

הצילו, כפפות ורודות!

____________________________________________________________________________________________

דנה הזאת!

כשאישרתי לה לצייר עליי,בהיסח הדעת, עם עפרונות איפור הייתי בטוח שזה ישאר בגדר הסטרייטי!  

ואם אנחנו כבר נפתחים, מזמן לא היתה פה פינת הוידוי:

פינת הוידוי-

באחד הלילות השבוע, חלמתי שאני עומד על גג מתנ"ס, מדבר עם הראל שולוביץ בטלפון ומספר לו על הלהקות שמופיעות במתנ"ס. בזווית העין ראיתי ציפור מתאמנת בתרגילי קפוארה. ישר אמרתי להראל "מה ציפור עושה פה קפוארה???" ונתתי לציפור כאפה. הציפור לא נשארה חייבת והתחילה לתת לי מכות נמרצות, בעוד קהל משתומם עומד למטה, צופה במחזה ולא יודע אם לצחוק או לבכות. בסוף אחד שם הבין שזה רציני וצעק להזמין אמבולנס, אבל זה היה מאוחר מדי, כי הציפור הביאה לי חתיכת נגיחה שעפתי מגג המתנ"ס על הפנים ומתי.

מסקנה- לא לצחוק על האחים שלי שחוקרים ציפורים. בסוף תנדוד לפה ציפור נדירה מדרום אמריקה ותראה לי מאיפה משתין הבולבול.

__________________________________________________________________________ 

"אם אני הייתי ראש ממשלה אז כבר מזמן היינו חיים בשלום עם הערבים, יימח שמם" (טובי המוזג).

מזל טוב- לסבתא, שחוגגת 75 שנים נפלאות.

מזל טוב- לאביה, שחוגג 19 שנים סבירות בהחלט.

זכרו- לא לשתות אלכוהול לפני ערב פורים, כי כל השותה לפני פורים הרי הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו!

זכרו- את אשר עשה לכם עמלק.

שבת שלום!