לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

אני יודע, עכשיו יום הזיכרון, ויום העצמאות זה רק בערב, וליום העצמאות יש משמעות אמונית גדולה מבחינת קיבוץ גלויות והתחלתא דגאולא ולא צריך להתייחס רק לצד ה"ישראלי" בזה, אבל באמת, אם אני לא אכתוב פוסט "על האש" אז מי יעשה את זה במקומי? אבשלום קור?

אז בלי הקדמות מיותרות (מאוחר מדי, אה?):

קניות לעל האש:

לפני שהחבר'ה קובעים לעשות על האש, המארגן אומר לכולם "תביאו איזה 10-15-20" שקל, נלך לסופר, נקנה מה שצריך.

בסופו של דבר רק שני אנשים מגיעים לסופר, קונים את הכל, פוגשים את כל שאר החבר'ה בפארק ואומרים שכל אחד חייב להם 50 שקל.

אח"כ מסתבר שמשה אכל כבר בבית, יוסי הולך מוקדם ואוכל רק את הנקניקייה הראשונה, והבנות לא התכוונו לאכול מלכתחילה.

יוצא שכל אחד צריך לשלם 90 שקל.

בקניות לעל האש יש מספר דברים שחוזרים על עצמם כמעט תמיד:

-אחרי הבשרים, כשניגשים לקנות את מלפתי הפת של הסעודה, קונים בד"כ קטשופ וחומוס, ועוד דברים מתקבלים על הדעת, ותמיד נתקע מישהו שחייב להביא איזה סלט כרוב ורוד שאף אחד לא מחבב אפילו.

-כשרוכשים את הפחמים תמיד יש את הבנאדם שאמור להבין אילו פחמים טובים ואילו לא. לא מזמן התנפץ לי המיתוס הזה בפנים, כשאטיאס ביקש ממני לבדוק אם הפחמים שלו טובים, ושאלתי אותו איך בודקים את זה בדיוק והוא ענה "תבדוק אם כתוב על האריזה שאלה פחמים איכותיים שנדלקים מהר", כאילו שיהיו חברות שיכתבו על אריזות הפחמים שלהן "פחמים עלובים, נדלקים אחרי שעה בלחץ."

-על אותו עיקרון של הפחמים, יש גם את אריזות הבשרים שרוצים שיקנו אותם, אז הם כותבים על האריזות "קבבים על האש"- מיוחד לעל האש, ומה יכול להיות מיוחד בקבבים לעל האש? יש בהם איזה רכיב מיוחד שמשבח את הקבבים כשהם נעשים על האש? או שמא הפרה גודלה ברפת מיוחדת שבה מחנכים אותה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה קבב? ("אני אהיה קבב! כמו אבא שלי, כמו סבא שלי וכמו סבא של סבא שלי- אנחנו דור תשיעי בקבבות!")

חינוך לקבבות.

כשמארגני העל האש הם חבורת נערים שעדיין לא מנוסים במיוחד בענייני העל האש קורות טעויות רבות. הטעות הנוראית במיותר היא המנגל החד פעמי, שאגב, הוא אפילו לא חד פעמי, הוא אפס פעמי, אבל קוראים לו "מנגל חד פעמי" בגלל שלקנות אותו זו טעות שעושים רק פעם אחת.

אחרי שהם קונים ומשתמשים במנגל החד פעמי הם לא מפרגנים לעצמם לזרוק את הגרוטאה הזאת שעלתה להם 50 שקל, אז הם מחליטים לשמור אותו- "כן, אני אשמור את זה בבויידהם וזה יהיה המנגל של החבורה. נביא את זה לפעם הבאה שנעשה על האש". על מי את עובד?

מדליקים את הפחמים:

אחרי שהכל מוכן תופסים מקום אסטרטגי, הממנגל מתחיל להדליק את הפחמים וכל השאר מייעצים לו מהצד: שים עיתונים, שים זיפים, תביא בנזין, תביא דלק, תביא אורניום מועשר.

אחרי שמועצת החכמים הביאה את מיטב השיטות, צריך להעביר את הזמן עד שהכל יזוז, אז מה עושים?

היום זה הרבה יותר קל להעביר את הזמן, אבל אני מדמיין את המנגלים הראשונים, כשאנשים עדיין לא ידעו בדיוק מה קורה וכמה זמן לוקח כל דבר. מה הם עשו אז כדי להעביר את הזמן?

אחד זרק לחלל האוויר "טוב, חברים, אני בינתיים אממ... ", תפס את הנקניקיות והתחיל לחתוך אותן לאורך, "אני חותך את הנקניקיות... זה... מקושט כזה ובטח זה יהיה מוכן טוב יותר..", ולידו עוד משועמם אחד תפס חצי בצל והתחיל להעביר אותו על הרשת של המנגל-"אני מנקה את המנגל, חבר'ה... זה משמן אותו או משהו..", ומאז ככה מעבירים את הזמן וזה מה שעושים בזמן שהפחמים נדלקים. מסורת לא משנים, והעיקר שחושבים שזה עוזר במשהו. מי יודע, אולי זה באמת עוזר, למרות שזה אפקטיבי בערך כמו העיתונים שהממנגל שם על הפחמים שלא דלקו.

יש את הנער עם הגיטרה.

הנער עם הגיטרה ישב בבית וחשב "איזה שירים הכי ידליקו את הבנות?", הוריד מהאינטרנט אקורדים של קצת מזה וקצת מזה, בלדה פה, סרנדה שם, להיט פה, שיר לועזי שם, הכוכבים דולקים על אש קטנה ומכה אפורה.

10 שעות לפני העל האש הוא מתאמן על כל השירים, מדרבן את עצמו "אני חייב להרשים אותן! חייב להרשים!", ואז ברגע האמת הוא יושב, מנגן, ואז איזה בת מתלהבת וקופצת עליו "היי, זה הפתיחה של שודדי הקאריבים!", והוא כזה משחק אותה "אה כן.. זה... סתם, לא שמתי לב, זרם לי כזה, באילתור..."

תמיד יש גם את הנתקע הזה שמביא חלילית וחושב שהוא מיוחד (האםעמיתהאם), אבל בעצם אף אחד לא מתייחס אליו, חוץ מאלה שאומרים "תביא, תביא שנייה", לוקחים את החלילית ומנגנים יונתן הקטן.

וטוב טוב טוב לי על האש:

הפחמים נדלקו, הכל טוב ויפה, ועכשיו הגיע הזמן להניח את הבשר על האש.

שוב, מועצת החכמים מתחילים לטפטף מחכמתם- "צריך קודם את הקבבים, הם מתחממים הכי מהר!"- "לא, קודם הנקניקיות, כי כולם רעבים ולנקניקיות יש הכי הרבה מקום!"- "לא, אם לא נתחיל בהמבורגרים לא נרצה לאכול אותם אח"כ"- "לא, העופות מתקלקלים הכי מהר, בואו נשים כבר את השיפודים!"

מחליטים איכשהו מה החיה הראשונה שתטגן לה על האש ואז מתחיל הסיוט של העשן, הסיוט הנורא מכל.

הנה החוק הגדול ביותר ב"על האש"- לא משנה איפה תשב, לא משנה כמה רחוק תלך, לא משנה אם תחצה את היבשת, כל עוד אתה קשור איכשהו לעל האש הזה- העשן יגלה אותך, יעקוב אחריך, ולא יתן לך מנוחה.

על הממנגל בכלל אין מה לדבר, הריאות שלו כבר שחורות יותר מג'מייקני שיצא מהים השחור וחירבן עליו שחרור, ואז נשאב לחור שחור ו..עוד כל מיני תיאורים שחורים כאלה.

גם הנפנף לא עוזר להעביר את העשן, ובכלל, מה זה נפנף? אומרים את זה כאילו קיים דבר כזה בכלל. גם אם למישהו בבית יש נפנף הוא בחיים לא יביא אותו לעל האש. זה חוק. צריך לאלתר נפנף מאיזה קרטון מסריח או מכסה של סיר.

נפנף- יש דבר כזה(?)