לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

"בבקשה בבקשה תגיד לי שעשו לכם שחרור פתע ואתה בדרך הביתה מהבסיס", התחננתי לקרני בטלפון ברגע שעניתי לשיחה שלו.

"לא, אני בבסיס"

"שיט! זה הל"ג בעומר הראשון שאני תקוע ככה בבית"

"האמת היא שהייתי מבואס מזה שאני תקוע בבסיס בל"ג בעומר", קרני התחיל לעודד אותי, "והתקשרתי כדי לראות מה אתם עושים, כדי שאני לפחות אשמח בשבילכם. ועכשיו כשאני רואה שאתם לא עושים כלום אז אני דווקא שמח שאנחנו באותה סירה."

אין מה להגיד, הבחור הזה רואה את הטוב שבכל דבר.

את שלושת הל"גים האחרונים ביליתי עם קרני, נריה ושוחט. אלה שלושת הל"גים שהכי זכורים לי, וזה הגיוני, כי הם שלושת האחרונים.

לפני שנתיים זכרנו שהיה מוצלח בל"ג הקודם בחוף הים, והחלטנו לחגוג שוב בים. הבאנו את דוד, דנה, אירה ואלינור לעשות על האש בחוף ההומואים בתל אביב ולנגן שירים של חבורת הסטרייטים, כולל השילוב הנהדר של "קקי צא החוצה" עם "מיי ג'נריישן"- "מיי חירבוניישן".

אחרי הארוחה טיילנו דרומה לכיוון חוף ירושלים (כמו בשנה שעברה) ופגשנו שם את החבר'ה מהשכונה (כמו בשנה שעברה) שהיו שיכורים ומסטולים מסיגריות, נרגילה ואלכוהול (כמו בשנה שעברה).

זה עניין שצריך לפתוח, על כל החגים שעושים מהם לילות לבנים (פורים, יום העצמאות, ל"ג בעומר) שבהם תמיד כל השיכורים מתנקזים לחוף הים בתל אביב. זה ביצה ותרנגול. אף אחד לא יודע אם הם קודם משתכרים ואז מגיעים לחוף הים או מגיעים לחוף הים ואז משתכרים.

בכל מקרה, אנחנו היינו רחוקים מזה. מה לנו ולאלכוהול?

"אולי גם אנחנו נביא שתייה? אף פעם לא השתכרתי", נריה הציע פתאום הצעה שהייתי שמח מאוד לסרב לה, אבל הייתי היחיד.

תוך זמן קצר הם חזרו עם כמות נדיבה של אלכוהול, וכך ישבנו, חבורה של שביעיסטים, בתולי אלכוהול ושתינו את הלילה (חוץ ממני כמובן, שפחדתי פחד מוות מהשילוב של מיגרנות וחמרמורת ותירצתי את עצמי בעובדה שצריך להיות מישהו שישמור על כולם בזמן שהם שיכורים).

לא ידעתי אם הם עושים את עצמם או שזו ההשפעה המהירה של הפעם הראשונה, אבל הם היו נראים לגמרי מחוץ לשליטה, במיוחד קרני ונריה.

התחלתי להשתעשע איתם ולערוך תחרויות קפיצה על רגל אחת. זה היה ממש מצחיק לראות אותם מתנגשים בכיסאות ונופלים על החול.

אחר כך הייתי נחמד ולקחתי את נריה וקרני להשתין לים, כדי להוציא את האלכוהול מהגוף שלהם.

"אתה חבר אמיתי", קרני פתח את ליבו, בזמן שהוא משתין ואני מחזיק אותו שלא יפול. "רק תשמור עליי שאני לא אשתין בטעות על בתי גידול ביוטיים של אורגניזמים", אם הוא רק היה יודע על כמה בתי גידול ואורגניזמים דוד, הוא ואני נשתין במהלך הביוטופ שלנו בי"ב, שגם אותה עשינו בחוף הים (החולי, לא הסלעי).

החברים ממש התלהבו מהקטע של האלכוהול והחליטו שמתאים להשתמש בזה, אבל רק באירועים מיוחדים. כמובן שהיום המיוחד הבא הגיעה כעבור חודשיים, לכבוד היום האחרון של בגרויות י"א, שבמקרה היה גם לילה לבן בתל אביב.

ישבנו בגן המשולש, אכלנו על האש ואז התחילו לשתות. בפעם השנייה זה אמור להיות אפילו יותר טוב, לא?

שתיתי מעט, כדי להישאר פיכח. שוחט גמר בקבוק פינלנדיה וקרני ונריה שתו אלסקה, שזו כנראה הוודקה המגעילה בעולם. עד היום, בכל פעם שקרני עושה פרצוף ממורמר, אנחנו שואלים אותו "מה זה הפרצוף אלסקה הזה?", זכר לפרצוף שהוא דפק בכל לגימה ולגימה.

החברים החליטו שזה בכלל לא משפיע עליהם ושצריך ללכת לבית של נריה לגנוב וודקה תפוזים. מה שהם לא הבינו זה שצריך לזוז כדי שהאלכוהול יזרום מהר בדם, ואת זה הם כנראה הבינו רק בזמן ההליכה לבית של נריה.

"בואנה, זה פקינג מדהים הקטע הזה שמשקה  פאקינג עושה לך דברים כאלה", קרני חפר לי כל הדרך, ולא יכולתי לעזוב אותו, כי הוא לא ממש הצליח ללכת. "זה פאקינג נפלאות הבריאה! אתה שותה משהו ואז אתה לא שולט בפאקינג מעשים ובדיבורים שלך! מה רבו פאקינג מעשיך ה'! אם משהו יחזיר אותי בתשובה זה הפאקינג אלכוהול... ועמית! כי עמית מאמין באמת, ואני אוהב אותו, אני פאקינג אוהב את עמית."

הגענו לבית של נריה. נריה ושוחט עלו להביא את הוודקה ואני נשארתי עם קרני למטה, שהחליט לשלוח לעמית הודעה שהוא אוהב אותו. עמית החזיר לו הודעה שבה היה כתוב: "יאיר, לרומנים אסור לשתות, רק לרוסים מותר!". קרני, בתגובה, הקיא באלגנטיות על הרצפה.

נריה ושוחט חזרו שמחים וצוהלים ומתנדנדים עם בקבוק הוודקה תפוזים והתחילו לרוץ בחזרה לכיוון הגן המשולש (לפחות ניסו לשמור על הכיוון המדויק של הגן), כשלפתע הפלאפון של נריה צלצל.

"שיט, זאת אחותי. נראה לי שהיא קלטה שלקחנו את הוודקה", נריה קפא על מקומו.

"תביא לי לדבר איתה" ציוויתי.

"לא! צריך שמישהו שהוא לא שיכור ידבר איתה!", שוחט חטף את המכשיר והתחיל להרגיע את אחותו של נריה, בגמגומים ומילים מבולבלות ונבלעות. "נראה לי שהיא חושדת", שוחט ניתק את השיחה והתחיל לרוץ על כביש. זאת בעיה אצל שיכורים, הם לפעמים לא מודעים לכמה שהם שיכורים.

"אל תדאגו, אני אשמור עליו!" נריה הכריז ורץ בזיגזגים אחרי שוחט.

"חזקוש, תשמור עליהם! הם חברים שלי! אני לא רוצה שהם ימותו!", קרני המשיך להישען עליי ולחפור לי.

"אל תדאג", הרגעתי אותו, "אני משגיח עליהם".

"ומה אם שוחט יקפוץ לכביש עם מכוניות?"

"אז אני אתפוס אותו"

"אתה תעזוב אותי ותתפוס אותו?"

"תראה, אם אני אעזוב אותך אתה פשוט תשב על הרצפה ולא תוכל לזוז. אבל אם אני אעזוב את שוחט הוא יקפוץ לכביש והוא יכול להידרס. הבנת?"

קרני היה נראה מבולבל. "לא כל כך הבנתי", הוא אמר, "תסביר לי אחר כך שוב, אולי אני אבין יותר."

חזרנו עם הוודקה תפוזים לגן המשולש ומיד קרני ושוחט התמוטטו על הרצפה, נרדמו ותוך כדי הקיאו על עצמם, אחד על השני ועליי. נריה דווקא היה מאוד ערני. הוא לא הפסיק להתרוצץ בפארק, לקפוץ, להשתולל, לצרוח ולקלל.

נזכרתי שזה לילה לבן והתחלתי להתקשר לכל מאן דהוא שעשוי להימצא בתל אביב.

נריה דרש את הוודקה, אבל אני ידעתי שהוא שתה כבר מספיק להערב והבאתי לו במקום כוס מיץ תפוזים. בהתחלה הוא לגם ומיד אח"כ ירק לי בפרצוף את המיץ והתחיל לרדוף אחריי ולצרוח שהוא רוצה את הוודקה. הפלתי אותו על הרצפה והוא נרדם ל-20 דקות תמימות, עד שדנה הגיעה עם ענבל לעזור לי.

ענבל לקחה את נריה לברזיה ונאלצה לשמוע ממנו את כל סיפור חייו, ודנה עזרה לי לנקות את קרני ושוחט שלא הפסיקו להקיא.

לאט לאט הגיעו עוד חבורות לעזור לנו: רעות וחברותיה, החבר'ה מהשכונה, חבורת הזבל של דולב ועוד. קרני התעורר ורעות נידבה לו את חולצת המקדונלדס שלה. שוחט איבד את ההכרה ואף אחד לא הצליח להעיר אותו עד הבוקר. בבוקר הוא התעורר לאט לאט וחזר הביתה עם הקטנוע שלו, שזה היה ללא ספק המעשה החכם ביותר שהוא עשה אי פעם.

************************

שנה שעברה שוב נפגשנו אותה חבורה מהל"ג של י"א, רק בלי דוד ודנה ועם אביה ואטיאס. למרות שכבר כולנו התרגלנו לאלכוהול (גם אני, ששתיתי לראשונה בפורים של אותה שנה) לא הבאנו שתייה, כי לא היינו צריכים להרגיש מגניבים כמו בשנה שעברה, וגם היו לנו רכבים, שזה לכשעצמו היה דבר ממש מגניב.

קיוויתי שנוכל להיפגש ככה כולנו גם השנה, אבל השנה הדברים היו כבר שונים לגמרי והעדפתי להישאר בבית ולא להיות במקומות המוניים כמו הישיבה, הכיכר (עם המשפחה) או חוף הים (עם השיכורים).

דווקא מה שכן רציתי מאוד לעשות זה ללכת למקום שבו עבדתי בין י"א ל-י"ב (חברת הפצת דלתונים) ולשרוף להם את המקום.

הם היו ממש קקות אבל סבלתי אותם כי הכסף היה טוב. ברגע שהם העלימו לי כסף מהמשכורת נשבעתי שאחזור לשם רק כדי לשרוף את המקום.

באמת, אם לא הייתי צריך לטרוח, להתלבש וללכת לשם- הייתי שורף את המקום בלי לחשוב פעמיים. או לפחות שורף להם איזו ערימה של דלתונים בחוץ, או לפחות משתין להם על הדלת.

בקיצור, לא הייתי עושה כלום, כי יכול להיות שיש שם מצלמות מעקב והם היו שולחים את הקלטות ל"כלבוטק" כדי לזהות אותי, ואז כולכם הייתם מתקשרים להסגיר אותי, נבלות!

 רפי גינת היה ממציא לי איזה כינוי- הדוס המשתין או הג'ינג'י הפירומן והייתי יוצא טמבל מול כל ישראל, כמו שאני יוצא בבלוג בכל פעם מחדש.

בקיצור, שתי תמונות נוסטלגיות מל"ג התשס"ו, כיתה י': _________________________________________________________________________  

יוסי ואני צילמנו סרטון חדש. הבעיה היא שבתאוריה הרעיון של הסרטון היה ממש מצחיק, אבל קשה מאוד מאוד להעביר בסרטון את מה שרצינו להעביר.

בדקתי וגיליתי שבאמת אנשים לא מבינים את הקטע ואחרי שאני מסביר להם מה הקטע והם רואים את הסרטון שוב, הם טוענים שזה מצחיק מאוד. ולכן, אני אאלץ להסביר לכם את הקטע של הסרטון:

מה שמצחיק בסרטון זה שאני עצבני ואלים מאוד, ובמצב כזה אני אמור לזרוק בעצבים את כל החפצים שנתקעים לי בדרך, אבל במקום זה אני עושה את השימוש האמיתי של כל החפצים שנתקעים לי בדרך, ועושה את זה בעצבים. שימו לב:

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3207006

*********************** 

מזל טוב לאחות של קרני שהתארסה.

מזל טוב לאחותי, בילוש שחוגגת 8 במוצ"ש הקרוב.

סליחה שהפוסט כמעט כולו סיפורים נוסטלגיים, פשוט נזכרתי שהם לא ממש מתועדים בבלוג וזה מחדל שלי.

תודה לאבי ואימי שהביאנו עד הלום.

ועכשיו ברצינות.

שבת שלום!