אתם יודעים מה מגניב?
שחלק גדול מכם ימצא את עצמו עוד כמה ימים בבית הספר, יושב על ספסל הלימודים (ספסל עאלק, הפעם האחרונה שראיתי ספסל בבית הספר זה היה בתמונות מבתי הספר בגטאות. ואפילו ארוחת עשר לא היתה להם שם!), ליד הילד המנוזל של הכיתה, חוטפים שפעת חזירים מכל התלמידים, נרדמים על ספר היסטוריה וקמים בהפסקה עם סימני אדומים מוזרים כאלה על הפרצוף.
אז מה החלק המגניב פה?
שאני לא! אני, אם יתחשק לי, אלך לשירותים באמצע היום בלי לבקש רשות מאף אחד, ואפילו אשהה שם יותר מ-5 דקות. לא כמו בימי הרצוג העליזים, שתמיד היו מגישים קבבים לפני שני שיעורי אנגלית מחוברים, ואז כל השיעור הראשון הייתי צריך לתת לקבבים לחזור לטבע שלהם בשירותים, ובשיעור השני המורה היתה מתעצבנת עליי שלא הייתי כל השיעור הראשון ("היה לך את כל ההפסקה להיות בשירותים!"- "זה היה מקרה קבבים!")
ומה עוד מגניב?
שאתם תשימו רגליים על השולחן בכיתה, ואז המורה תשאל אם אתם בבית קפה, למרות שבפעם האחרונה שאני הייתי בבית קפה ושמתי רגליים על השולחן הם כמעט תבעו אותי.
המוזיקה היחידה שתשמעו כל היום תהיה הצלצול.
מה נסגר עם הצלצולים האלה? פעם זה היה טררררררררר והיום אלה רינגטונים. אותו דבר היה עם הצלצולים של הטלפונים. מה השלב הבא? בנאדם ירכב על אופניים, יחסמו אותו בדרך, ובמקום להשתמש בפעמון הוא ישמיע רינגטון "אחינו הנהג, סע מהר"?
כשימאס לכם מהצלצול תוכלו להנעים את זמנכם עם להיטים ים תיכוניים שישמיעו הערסים של הכיתה בפלאפונים המצועצעים שלהם. ואם יש לכם התנגדות לסוג המוזיקה הזה- להם תהיה התנגדות לסימטריה ולפרופורציות של הפרצוף שלכם.
אז מה החלק המגניב פה?
שאני אשב בבית, עם רגליים על השולחן, ואשמע מוזיקה בפול ווליום (עד שהשכן הכלב הזה יצלצל באינטרקום ויגיד שאנחנו מרעישים לו).
הערס היחיד שיטריד את מנוחתי יהיה לידור השכן, שאם כבר השכן שלא ישן צריך להעיר למישהו על המוזיקה- זה ללידור.
כל היום לידור יושב בספסל ברחוב עם חבורת הערסים שלו, וכשהם לא על הספסל הם נמצאים בחדר שלו, שומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות, ומבעד לחלון אפשר לראות אותם עם בנות 17 עד 19.
לא דיברתי איתו מאז שהיינו ילדים קטנים, כשניסינו לבנות בית בחנייה (ואז גילינו שזה מפגר, כי יש לנו כבר בית), אבל שמעתי את אבא שלו אומר שהוא חייל. באמת מעניין אותי לדעת מה התפקיד שלו בצה"ל? האם זה מש"ק בחורות ומוזיקה ים תיכונית?
השאלה הזאת מטרידה את מנוחתי כבר הרבה זמן...
***********************
הבעיה הקשה ביותר בבית הספר זו בעיית ההתאקלמות של השבוע הראשון.
מגיעים לבית הספר ב-1 לספטמבר, הכל טוב ויפה. פוגשים את כל החברים שלא ראית הרבה זמן, רואים מי השמין ומי הרזה, מי גבה ומי נבנה לתלפיות, מי השתזף ומי נשרף, מי התחזק ומי פחות, מי בילה ומי השתעמם בבית, מי סולק מבית הספר ומי הצטרף, מי עבר כיתה ומי נדקר במועדונים\חופי ים\חניונים\קניונים\שמורות טבע\חנויות יודאייקה\אתרי ארכיאולוגיה בגליל\איה נאפה.
הכל טוב ויפה.
נכנסים לכיתות, מתיישבים איש איש ליד רעהו (לא יודע אם זה ככה בכל בתי הספר, אבל אצלנו כל אחד בחר איפה לשבת בכל שיעור, וגם עבר באמצע השיעור) ואז פוגשים את המורים החדשים.
אם אתם בכיתה ב' אתם עסוקים בלצייר קו מפריד בין השטח שלכם לשטח של החבר שנדפקתם לידו, וכשהמורה מגיע אתם שותקים ומשלבים ידיים מתוך יראה.
אם אתם י' ומעלה, אתם מציירים גוש קקי עם זבובים על הצד של החבר שלכם בשולחן, וכשהמורה מגיע אתם שותקים רק כדי לעשות על המורה רושם ראשוני טוב, כדי שבשאר הימים תוכלו להבריז מחצי מהשיעורים, לשחק בפלאפון בשיעורים שאתם כן נוכחים, לאכול מסטיק ולדקור תלמידים לנגד עיניי המורה ואז לבקש ממנו אפשרות לפתוח דף חדש.
הכל טוב ויפה.
בעיית ההתאקלמות מגיעה אחרי יום-יומיים.
פתאום כבר אין את הכיף של לפגוש את החבר'ה שלא ראית כל החופש, פתאום זה כבר לא מגניב לסכם את מה שהמורה אמר, כי הוא לא באמת מעניין אתכם, הוא סתם זקן, ועדיף לישון או לצייר על השולחן.
ואז כשהמורה מתחיל להעביר שיעור, ממש לעביר שיעור, אתם כזה "רגע רגע, באמת יש שיעור? כאילו, שנייה, מה עם להציג את עצמך? אה שיט, הצגת את עצמך אתמול. אז...רגע, מה עם...אהה? שיט, מה שיעור עכשיו? רק לפני יומיים חזרתי מאילת! אני עדיין בג'ט לג! תנו לי יומיים להתקלף, לסדר את השעון הביולוגי ולהתאושש מזה שהייתי במסיבה של סקאזי ואז בהופעה של רוני דלומי, למען השם! מה רוני דלומי מה?!"
גם עניין הספרים עובר התאקלמות משונה בימים הראשונים ללימודים.
נתחיל עם זה שאף אחד בעצם לא יודע מה אמורים להביא ליום הראשון ללימודים. יומן? קלסרים? מחברת שעליה כותבים את שמות המורים? מדבקות של בראץ?
אני אישית הייתי מביא תמיד 3-4 מחברות ריקות, על כל מקרה שלא יבוא, שבאותו יום הפכו להיות מחברות התכתבות וקומיקסים עלילתיים.
בימים שלאחר מכן היינו צריכים לדאוג להרבה בעיות בירוקרטיות כמו המתנה למערכת שעות סופית ורכישת לוקרים, מה שיצר בלבול מוחלט בעניין הספרים והמחברות. מה להביא? כמה להביא? אולי להביא הכל ולשים בלוקר? אולי בכלל עדיין לא יגיעו הלוקרים?
אגב לוקרים, אני לא יודע למה, אבל כל סדרת טלוויזיה שמשודרת בערוץ הילדים ויש בה בית ספר עם לוקרים- ישר מצטיירת בעיניי כסדרה של פקאצות. אני באמת לא יודע למה. כאילו הלוקר הוא סמל הפקאציזם.
מקרה התאקלמות הספרים שכל שנת לימודים הצחיק אותי מחדש היה מקרה התלמיד המיתמם:
בשיעור הראשון המורה היה אומר להוציא את הספרים, ואז 90 אחוז מתלמידי הכיתה היו אומרים "רגע, אבל איזה ספר היה צריך בכלל?", כאילו שהם לא ידעו, וכאילו שאין להם את הספר הזה שעבר בירושה מהאחות הגדולה שלהם.
המורה היה זורם על זה ומודיע חגיגת מהו הספר שצריך ללמוד (חוץ מזה שכמעט כל שנה היה צריך לקנות עוד "ספר בונוס שאני מאוד ממליץ לקנות, הוא יעזור לכם מאוד, עולה רק 50 ₪, ומי שלא יקנה אותו- יכשל בכל הבגרויות."), ואז בשיעור הבא אחוז המיתממים ירד ל-50, והם יודיעו שהם עדיין לא הספיקו לקנות את הספר (היינו עסוקים בלהשתכר בפארק).
החל מהשיעור השלישי ישארו בכיתה 15 אחוז של מיתממים, שיספרו שהלכו לחנות ונגמר להם מלאי הספרים, ובשבוע שלאחר מכן יספרו שהם הזמינו את הספר מההוצאה אבל השליח שהיה אמור למסור להם את הספר לקה בשפעת חזירים ומת.
ככה כל החודשיים הראשונים הם יסבנו את המורה, ואחרי החודשיים הראשונים הם פשוטים יפסיקו להגיע לשיעור, כי חבל לשקר למורה בפנים בכל פעם מחדש.
***************************
גם למורים יש התאקלמות לא פשוטה.
האמת היא שההתאקלמות היא יותר בסגנון של מתמודדים בהישרדות שהרגע נזרקו לאי שלהם ומנסים לקרוא את חברי השבט שלהם. ככה התלמידים ביום הראשון, רק שפה אין אסטרטגיות ובריתות אלא רק תיוג אחד: מי מורה מלכה ומי מורה כלבה. ממי אני אוכל להשיג מגן טוב ומי תדפוק אותי חזק.
ישנם כמה סוגים של מורים שאפשר בקלות לדעת איך מתייגים אותם:
המורה הזקן: דרוש שיעור אחד בלבד כדי לדעת אם לתייג אותו ככלב או כמלך.
אם בשיעור הזה הוא הצחיק אותך- הוא מורה מלך.
אם בשיעור הזה הוא דיבר נטו על הציון, על מה הוא מרשה ומה הוא לא מרשה בשיעור- הוא כלב.
עניין התיוג משנה רק כדי לדעת מה עושים כשמתנהלים איתו, אבל זה לא משנה את העובדה שההתנהלות איתו תהיה במקרים נדירים ביותר, כי לשיעורים שלו רוב הכיתה לא תכנס. גם אם הוא מלך וגם אם הוא כלב- מה שחשוב זה שהוא זקן, ולכן יהיה אפשר לזלזל בו ולהבריז מהשיעור פעם אחר פעם.
אם הוא מלך הוא יסלח לי, ואם הוא כלב- נתחשבן איתו בהמשך.
המורה הצעיר מאוד: אותו דבר בדיוק.
המורה היותר מדי מורה: כאלה שמשתמשים ב"אתה צריך הזמנה מיוחדת?" ומתחשק לך לענות להם "כן, שלח לי בפייסבוק."
אם היא יותר מדי מורה היא תקבל זלזול או יחס של טיפשה\כלבה. במקרה הזה עדיף לה לקבל רק את היחס של הזלזול (שרק יצחקו עליה), כי עוד יש סיכוי שכמה תלמידים יחבבו אותה, סתם כי מצחיק בשיעורים שלה והיא לא מסוכנת יותר מדי.
המורה הסטלן: מורה שאת כל השיעור הראשון הוא מבזבז על להציג את עצמו וגולש לכל מיני עניינים שלא קשורים למה שילמדו השנה ושוכח להגיד מה יהיה חומר הלימודים ומה הדרישות שלו.
המורה הזה יוכתר רשמית כמלך.
המורה המפחידה: באה לעבוד. מגיעה, מציגה עצמה, זוכרת את השמות של כולם עוד לפני שהם הציגו את עצמם, מרביצה הקדמה לחומר, מציגה את הספרים ועוברת על רשימת הדרישות, ביניהם: אסור לשתות בשיעור ומי שמאחר לשיעור יותר מ-3 פעמים יורד לו ציון (אם המורים שהולכים לפי השיטה הזאת היו באמת עקביים בדרך שלהם הייתי צריך לקבל מינוס 485 בחצי מהמקצועות).
אין מה להגיד- המורה תוכרז ככלבה.
ומה זה אומר עליי שאת כל המורים ההגברים הצגתי כמלכים ואת כל המורות הצגתי ככלבות? שאלה טובה. אותי אישית רוב המורים אהבו והסתדרתי עם רובם, גם עם אלה שלא הייתי אפילו בשיעור אחד שלהם כל השנה (והיה אחד כזה, הוא הביא לי 90 במגן).
את יתר התיוגים אפשר לעשות רק עם הזמן, וחלק אפשר לתייג רק אחרי התעודה (כמו המורה להיסטוריה מכיתה ט' שתמיד נראתה לי נחמדה ובסוף דפקה לי 75 מאוד מאוד לא מוצדק בתעודה, והיום היא כלבה באופן רשמי).
*********************
ואם כבר בבתי ספר עסקינן,
אני חושב שההמצאה המשונה ביותר של מערכת בתי הספר זה עניין הוי-איקס.
אני לא מדבר על הקטע הזה שמסמנים וי על תשובה נכונה ואיקס על תשובה שגויה, אני מדבר על העניין הזה שמסמנים וי-איקס (וי עם קו נטוי עליו) כשהתשובה היא חצי נכונה.
מה זה הכלב הזה?
אם יש פה טעות אז תעשו איקס, ואם התשובה נכונה אז תעשו וי שלם, ואם התשובה חצי נכונה אז תוותרו על הסימן המפגר הזה ופשוט תכתבו לעצמכם בצד את מספר הנקודות. סתם לעשות וי ועליו קו נטוי זה מבאס. עוד מעט גם תכתבו למעלה 100 עם קו עליו וליד זה 68.
_________________________________________________________________________________
השבוע עשיתי מחיקה עצבנית של קבצים במחשב, כי ראיתי שיש עליו עומס יתר.
בין כל התיקיות מצאתי הרבה תמונות, סרטים וקבצי מוזיקה שממש שמחתי להיזכר בהם. חלק מהם מתאימים לפוסט ה"בית ספרי" הזה:
בהסעות של הרצוג היתה מסורת כזאת שתלמידי כיתה ח' מתעללים קשות בתלמידי כיתה ז', כדי להכין אותם לקראת התיכון הקשה מנשוא.
כשאני הייתי זיינוק, למשל, החיינוקים ערכו טקס "השבעה" רשמי ובו הם התאספו סביב כל זיינוק, המציאו לו כינוי (שם זכיתי בכינוי "מרמוז מלך הקופים" שמלווה אותי עד היום פה בבלוג), בחרו לו משימה משפילה ואז סתם הרביצו לו.
כשאנחנו הפכנו לחיינוקים החלטנו להמשיך את המסורת ולהתעלל בזינוקים החדשים באותה דרך. אני לא לקחתי בזה חלק (גם לא היה נעים לי להתעלל באחי יוסי), אבל 5 חברי האחרים מתל אביב עשו את זה בצורה יפה מאוד.
אחד הזינוקים החליט לנקום בהם והכין את התמונה המדהימה הזאת:
כמובן שהוא חטף על זה הרבה מכות, אבל אני גאה בו.
התמונה הבאה זו תמונה שאירה צילמה, מהיום אולי הטוב ביותר שהיה לי בישיבה התיכונית- ערב ההכתרה בפורים של כיתה י"ב.
ההכתרה יצאה מדהימה, וזה עשה אותי מאושר אחרי שהשקעתי שם הרבה מאוד. מיד אחרי ההכתרה נסענו לקיים את מצוות "חייב איניש לבשומיי" ולהשתכר בגן המשולש, שבשבילי זו היתה הפעם הראשונה.
אחרי לא מעט וודקה מעורבבת עם מיץ ענבים, אטיאס החליט לערוך איתי תחרות ריצה עד העץ ובחזרה. רק כשסיימתי לרוץ, התמוטטתי בנקודת הסיום וראיתי את אטיאס נקרע מצחוק- הבנתי שהוא לא באמת רץ. מאז הכל התחיל להיות מטושטש.
התמונה הבאה היא דווקא לא מהתיכון, אבל היא מהיום האחרון שלי בישיבת מרכז הרב. בן ציון צילם אותי במרפסת של החדר שלי, חש הרצל.
ולסיום, הנה הסטטוס האחרון של שוקי, בן דוד של אבא, שאת כל הקיץ האחרון בילה מול המחשב ושיבץ את מערכת השעות של אולפנת כפר פינס:
שוקי, אנחנו איתך! םםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
םםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם (זה הכי קרוב למשבצות שמצאתי פה)
אני מברך את היוזמה של גדעון סער, שר החינוך, להכניס שיעור חובה לכל בתי הספר בנושא יהדות וציונות.
שנת לימודים פורייה ומוצלחת לכל התלמידים, ושנת שירות פורייה ומוצלחת לא פחות לכל בנות השירות.
עכשיו אם תסלחו לי, אני הולך להתבטל, ואתם תלכו לסדר מערכת.
שבוע טוב! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
