לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום


כמו שסבא שלי עליו השלום תמיד אמר: "עדיף כוס מיץ ענבים ביד מאשר לקבל בעיטה בישבן מגמדון בית מסורס"

Avatarכינוי: 

בן: 35

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2009

חבל לכם על האף


 

שלום לכם, ציידי גולגולות. מה שלומכם?

הפעם אני לא סתם שואל "מה שלומכם?" מתוך נימוס, או מתוך הרגל, אלא בגלל שאני באמת חרד לשלומכם.

למי שלא שם לב, מתחילת השבוע אנשים שהיו אתמול בריאים כמוש-השור, הפכו בין לילה לחולים עם חום וצינון. אני לפחות נתקלתי בכמה כאלה, וביניהם גם אחי שלומי.

אני גאה להכריז ברגע זה על "סוף עונת האקמול"! אנחנו בפתיחתה של תקופת השפעות, המרשמים, הפוכים, ימי המחלה, בתי המרקחת, הטישו, הכדורים, הסירופים והאינלציות. והפעם- יש גם את שפעת החזירים.

בשנה שעברה זה היה בערך חודש, שבו כל אחד מבני הבית היה חולה לפחות שבוע וחצי (וחלק קיבלו אפילו כמה נגלות), ואף אחד לא זוכר ממי זה התחיל (האשימו אותי איכשהו).

הפעם אני מתעד כאן בבלוג את העובדה ששלומי זה שמתחיל לנו את סבב השפעות השנתי. ואוי ואבוי אם מישהו יאשים אותי! ואוי ואבוי אם מישהו מדביק אותי עכשיו בשפעת ב-3 השבועות הבודדים שנשארו לי לפני הגיוס!

 

והנה תקציר קטן של מה שהיה לי בשבת-ראשון:

 

-ערב שבת נסעתי עם נריה לסניף בני עקיבא רמת גן. יצאנו בערך 2 דקות לפני כניסת שבת (בגלל נריה, כמובן), ולכן יצא שנסענו בשבת. אבל היי, לפחות שרנו שירי שבת באוטו!

-תפילה, ארוחה, פעולה וקשקושים בסניף רמת גן, ובחצות חזרתי הביתה. פעם ראשונה שאני הולך משם לבד, בקצב ההליכה הטוב שלי, והגעתי הביתה ב-00:27. כשבפעם האחרונה שהלכתי את זה עם מישהו זה לקח כ-50 דקות.

-רוב השבת ישנתי, וכמעט סיימתי לקרוא את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". ובמוצ"ש הלכתי (לבד, בקצב ההליכה הטוב שלי, תוך 11 דק') לבית ספר מוריה (ליד איכילוב) לטקס מוצאי שבת ארגון של סניף תמ"ר.

-משם נסעתי עם נריה לפעילות מוצאי שבת ארגון בסניף רמת גן, שכללה הרבה דברים שווים, וביניהם:

סדנת צחוק- פשוט שעה שלמה שבה מפעילה אחת לימדה אותנו איך לצחוק.

על האש- שהתחילו להכין אותו בערך ב-10 ואכלנו אותו בערך ב-2 בלילה.

התמכרות למשחק הקופסא "טאבו"- למי שלא מכיר- זה משחק שבו בנאדם אחד צריך לעביר לקבוצה שלו מילה כלשהי, ויש לו הגבלות של מילים שאסור לו להגיד כדי לתאר את אותה המילה. פשוט התמכרנו למשחק הזה ועשינו מליון סיבובים שלו, עד שנריה נכנס לחדר, ראה שאנחנו עדיין יושבים שם במעגל והתחרפן.

נריה: "די! אתם מכורים! תעצרו הכל! תביאו לי את המשחק!"

אני: "אנחנו לא מכורים בכלל, אנחנו עושים קבוצת תמיכה לגמילה מהמשחק.... גמילה! זרקו אסוציאציות! עישון, אלכוהול, סמים..."

"של מי השורה הזאת"- אחרי שנמאס לנו לשחק טאבו ולאלתר שירים, התחלנו לאלתר סוג של מופע סטנדאפ כדי להעביר את הזמן עד שהבשר יהיה מוכן. היינו ממש מפגרים, אבל העיקר שזה הצחיק.

-ביום ראשון היו האודישנים ללהקה העולמית של בני עקיבא. הגענו למקום, פגשנו את חברי הלהקה, ניגנו, שרנו, קיבלנו את פני הנבחנים, ואת פניהם של אור קולנברג ואלחי רפואה מכוכב נולד.

אלחי הביא לי את המספר שלו, ואודליה (שנדלקה לו על הצורה) קנתה ממני את המספר שלו תמורת שני שקלים. חה!



תמונה מסדנת הצחוק. זה היה צחוק "רכבת-הרים", שבו רגע אחד צוחקים קדימה, רגע אחד אחורה, ורגע אחד לצד, וזה מקבל את האפקט של רכבת ההרים. וזה הרג לי החבריקו. 

_________________________________________________________________________________ 

 

פינת הוידוי:

 

אחרי שקראתי את הפוסט הזה, נזכרתי בהרבה מקרים לא נעימים שהיו לי עם אופניים, כשהייתי צעיר, יפה ושובב.

הגיע הזמן לחשוף אותם, שגם אתם תוכלו לצחוק עליי:

 

-בערך בגיל 6 אבא הוריד לי את גלגלי העזר מהאופניים. התחלתי לנסות לרכב בלעדיהם, וכמובן שהתרסקתי הרבה פעמים.

ההתרסקות הזכורה לי ביותר היתה כשנפלתי כולי לתוך שיח גדול, ביחד עם האופניים, ממש כמו בסרטים המצוירים.

 

 

-את זה אני ממש לא זוכר, כי כנראה הייתי ממש ממש קטן. אבל אבא שלי מספר שפעם הוא הלך איתי ברחוב, כשאני רוכב לידו על אופניים. לפתע יצאה מכונית מאיזו חנייה של בניין, והמכונית נכנסה בי והעיפה אותי מהאופניים, שעפו לצד השני.

מיד קמתי, ניקיתי את עצמי, הרמתי את האופניים והמשכתי לנסוע. השארתי מאחורה את אבא שלי ואת הנהג של המכונית, שעמדו קפואים מהלם מטורף של כל מה שקרה להם מול העיניים.

 

 

-זוכרים את אופני ה-BMX הישנים האלה, שאם היו מפדלים בהם לכיוון ההפוך זה היה בולם אותם? אז כאלה אופניים היו לי, ותמיד בלמתי עם הפדלים. אף פעם לא ידעתי שיש גם את בלמי היד, אלה שנמצאים על הכידון.

יום אחד נסעתי לי בשכונה, וכשאני בשיא המהירות פתאום היה לי חשק עז לבדוק מה קורה כשלוחצים על "הדברים האלה שנמצאים על הכידון".

עשיתי סלטה מושלמת באוויר, התרסקתי על המדרכה, והאופניים נחתו לי על הגב והראש. בעוד אני שרוע על המדרכה, הגלגל המשיך להסתובב לי על הפנים.

 

 

-אחיי ואני נסענו לאיזו גינה בגבעתיים עם האופניים, ושם מצאנו מסלול ממש מגניב, שבו יש עלייה קצרה, ואחריה ירידה מטורפת שנותנת לאופניים תאוצה אדירה. ממש נדלקתי על המסלול הזה, ועשיתי אותו פעם אחרי פעם אחרי פעם, כשבכל פעם האופניים קצת נדפקים מהירידה המטורפת.

בפעם המי-יודע-כמה, מיד אחרי המדרגות, כשהאופניים תפסו תאוצה, פתאום הרגשתי רעד קל במושב לי, וקלטתי איזה מסמר עף משם לקיבינימט. האופניים המשיכו לטוס בשיא השוונג, אני מוריד מבט אל המושב שלי, וקולט שתוך שניות הוא מתרופף יותר ויותר, ועוד ועוד ברגים, קפיצים וחלקיקים פשוט מתפוררים ממנו.

לא הספקתי עוד לקלוט מה קורה שם, וכל המושב עף לי מתחת לישבן, ואני קרסתי עם הביצים על העמוד שמחזיק את המושב.

צרחתי מרוב כאבים, אבל לא יכולתי לעצור, כי האופניים המשיכו לטוס בשיא המהירות. אחרי כמה שניות נתקעתי עם האופניים במשהו (כבר איבדתי שליטה לגמרי), והצלחתי לרדת מהם. האופניים נטולי מושב ואני נטול דור המשך.

_________________________________________________________________________________ 

 

מצעד ה-SMSים:

 

-"מצטער, באמת רציתי לבוא לאזכרה, אבל הייתי בייביסיטר על בנדוד של אבא שלי." (שוקי מציע לי תירוץ טוב לכתוב לנריה, כדי שיוכל לבוא לבקר אותי).

 

-בן ציון:"לאחר קריאה מעמיקה של הפוסט, הגעתי להחלטה לרפרם (מלשון רפורמה) ביטוי ישראלי מצוי: 'אם אין לך משהו טוב להגיד, פשוט תכתוב אותו בבלוג...'" – אני: "אז אתה רומז שהפוסט הזה היה לא מועיל?"- בן ציון: "לא, אני פשוט אומר שהפוסט הזה...בנוי על דברים שפשוט לא מספיק טובים..חח".

 

-"כרגע עברתי ליד שלט "בילוש הפעלות", אחותך עשתה הסבה מקצועית במקרה?" (בחורה מוכשרת).

 

-"אתה בא לראובן?" ("ראובן" זו המכולת שהיינו יושבים מאחוריה בכל יום, חצי יום, בתקופת התיכון, במקום להיכנס לשיעורי גמרא. מתן החליט פתאום באמצע החיים להעלות את הנוסטלגיות).

 

-שוקי: "פעם הבאה שאבוא אתה תאכל חול בטירונות בזמן שאני אשתה קפה בספל קטן."- אני: "עם הג'ובניקיות שלי עוד יש סיכוי שהטירונות שלי תכלול שתיית קפה מהבוקר עד הערב."- שוקי: "אתה באמת חושב שאף אחד בצה"ל לא קורא את הבלוג שלך? "היי...מה...מה זה גולני? אני ג'ובניק!"..."כתוב בפוסט שחזרת לכושר. קדימה! להחתים ציוד!"".- אני: "שיט, צודק! אני אלך עכשיו לכתוב פוסט על האשפוז שלי בגהה."- שוקי: "מעכשיו תפתח כל פוסט ב"מה שלומכם *קללה כלשהי*? לי כואב הטחול..."

 

-"כי...חורף! הגשם מטפטף על העורף...וקר! נכון שאתה מדלג כרגע בגשם ורוקד סטפס סוער?" (בחורה אופטימית במיוחד).

 

-"בוקר טוב אחי, יש מצב שהתקשרת אליי לפני כמה ימים או שדמיינתי?" (אלעד גרין מפוקס).

 

-"נשמע סוטה. אבל כל עוד לא התחלת עם משהי ללא אישורי, הכל בסדר מבחינתי. ממתינים בלא סבלנות." (אילה מגיבה לרמז שנתתי לה לגבי מה יהיה בפוסט הבא [מצעד התגובות], אחרי שאמרתי שזה קשור לחלב, חילזון ואבשלום קור).

 

-"הלוואי והייתי אוכלת את הלב כי הלכת בחינם! הייתי שמחה לשלם ולהיות שם. ועכשיו, תודה שאתה סתם מתבכיין כי נוכחותי חסרה לך." (אביה, אחרי ששלחתי לה הודעות התגרות, על זה שהיא לא הגיעה להופעה של אופת', בעוד אני הגעתי לשם בחינם-אין כסף).

 

-"טוב חננה" (רעות, אחרי שאמרתי לה שנצא אחרי שאלמד חברותא עם אבא שלי).

 

-"יופי טופו!" (רעות).

 

-"איך ליבה נישט, לא ידעתי שאתה כלכך זקוק לזה שיגידו לך מדי פעם..." (רעות משיבה לשאלתי "איך אומרים "אני אוהב אותך" בגרמנית?").

 

-"חזקוש!! יש לי שיר ח-ז-ק להכיר לך! :D" (הדר נזכרה בי ברגע שהיא שמעה שיר על קקי, נכון מרגש? מה שיותר מרגש זה שהיא אח"כ התקשרה לספר לי על השיר בדיוק כשעשיתי קקי בשירותים).

 

-"חח נראה לי שאני אוותר, אני כבר לא חושבת שיש לי חצאית בארון..." (אירה מתחמקת מהצעתי אליה, לבוא איתי ועם נריה לסניף בני עקיבא של רמת גן).

 

-"אין בעד מה, לולי, שבת שלום ;-)" (מיכל...היא קראה לי לולי!).

 

-"שיהיה לך יום קסום ומלא בפיות וקסמים!!" (דפנה, במצב רוח טוב על הבוקר).

_________________________________________________________________________________ 

 

 

פינת הסלנגרוע:

 

והפעם "עבדכם הנאמן".

למה אנשים אומרים "עבדכם הנאמן" במקום להגיד "אני"? זה לא שאני אצווה עליכם אח"כ לצחצח לי את הנעליים ואתם תעשו את זה בנאמנות, נכון? אתם סתם אומרים "עבדכם הנאמן".

על אותו משקל אתם יכולים להגיד "ליצן חצרכם טוב-הלב", או "נהגכם המסור", או "מבריש זנבות סוסיכם אוהב הבריות".

 

בקיצור, אני זה אני. ואני לא עבד שלכם. אם כבר אתם נתינים שלי, מרמוז מלך הקופים. אז השתחוו, קשי עורף שכמותכם!

_________________________________________________________________________________ 

 

והבנאדם שמגיע לו כיף השבוע הוא......שוקי!

 

כשמתפללים את "ברכת הלבנה", יש קטע שבו פונים אל בנאדם, אומרים לו "שלום עליכם", והבנאדם עונה לך "עליכם השלום".

במוצ"ש, בזמן ברכת הלבנה, שוקי בא אל השכן האתיופי שלו, ולחש לו באוזן "שווארמה בלחם". השכן ענה לו "עליכם השלום".

_________________________________________________________________________________ 

 

שני דברים יומיומיים ששמתי לב אליהם השבוע:

 

-יש הרבה אנשים (וגם אני ביניהם) שיושבים הרבה מול המחשב, ובגלל שהם כל כך מרותקים למסך, הם לא שמים לב למה שהם עושים. ואחרי שעה ומשהו, פתאום הם קולטים שהם יושבים בתנוחה של נערת גומי סינית, והם מקלידים עם האף, שהם העבירו מתחת לרגל, שהתלפפה סביב האגן ומעל הכתף.

 

-רק בת יכולה פתאום באמצע היום לבוא אליך ביציאה כזו שהיא פתאום שמה לב כמה היא רעבה, וכמה זמן היא לא אכלה. כאילו לבנות אין תחושה כזאת שנקראת "רעב", והן צריכות להיזכר שהן לא אכלנו הרבה זמן, כדי שהמח פתאום יקלוט שכדאי מאוד להזין את הגוף כרגע. וזה משהו בסגנון הזה:

"וואי, בואו נאכל! הפעם האחרונה שאכלתי זה היה שלשום, כשנשנשתי שני צימוקים אחרי שחזרתי מהטיול במדבר יהודה. אני מה-זה רעבה עכשיו! בואו נאכל משהו רציני!", ואז הן מזמינות סלט בארומה ומתפוצצות לשבוע הקרוב.

_________________________________________________________________________________ 

 

דברים שאני חייב לעשות מתישהו:

 

את מה ששוקי עשה עם ברכת הלבנה.

ואני צריך גם לנסוע לגלבוע, ולצבוע את ראשו של הגלבוע באדום.

 

*******************

 

תהיו בריאים, חבובים.

המשך שבוע נעים שיהיה לכם!

נכתב על ידי , 24/11/2009 12:49  
128 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



326,334
הבלוג משוייך לקטגוריות: דת , האופטימיים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמוז מלך הקופים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמוז מלך הקופים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)