לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

שבוע טוב, אשלגנים ברומיים שכמותכם.

מה שלומכם?

לאחרונה מסתובב לו בישראבלוג פרוייקט חדש, שנקרא "פרוייקט מכירים את זה", שנועד להראות את הצד הקומי של הבלוגרים בישראל.

זה התחיל בליידי סטארלייט, שבמקרה אחריה גם עובד זר כתב פוסט כזה, שבעצם ירה את יריית הפתיחה של פרוייקט המחווה לבדיחות המצבים של הסטנדאפיסט הישראלי.

אני, למי שמכיר אותי, כותב כבר הרבה זמן פוסטים הומוריסטים. אני לא צריך פרוייקט מיוחד בשביל לספר בדיחות, וגם לא צריך שיציבו לי שורת פתיחה כמו "מכירים את זה" כדי לכתוב בדיחות שאני רגיל לכתוב אותן בפינות כמו "אנשים שצריך להשתין עליהם" ו"פינת הסלגנרוע".

אז צחקתי מהפוסטים של ליידי סטארלייט ועובד זר, אבל לא אהבתי את זה שזה הופך לפרוייקט, ושילדות בנות 13 יתחילו לחוש לי מצחיקות, ולכתוב את בדיחות ה"מכירים את זה" הכי בנאליות, שכולנו הכרנו עוד כשהן היו בשא"ש (אתם יודעים, משהו בסגנון של הקבוצות האלה בפייסבוק- "גם אני משנה ל"אשכרה" אחרי 3 פעמים שאמרתי לחבר שלי "וואללה" כשהוא מספר לי משהו לא מעניין ואני לא מרוכז").

ביום רביעי, ויקטוריה המלכה השיגה לנו שוב כרטיסים ל"צחוק מעבודה", והלכתי לשם בחפץ לב.

אחרי ההופעה, שהיתה מלאה בבדיחות "מכירים את זה" של מיטב הסטנדאפיסטים, החלטתי שזה ש...וואללה, למה לא? יש מספיק בדיחות מצבים שעדיין לא כתבתי.

אז אתמול חיטטתי בתמונות שבמחשב שלי וגיליתי שם הרבה תמונות מגניבות, שראיתי ושלא ראיתי. זה הביא לי הרבה השראה:

מכירים את זה שתיכוניסט עושה קרניים לחבר שלו בתמונה, ואז בעצם אתם לא יודעים אם הוא מפגר שמתנהג כמו ילד בכיתה ג', או שהוא עושה סוג של פארודיה על ילדים בכיתה ג', שאולי זה לכשעצמו סוג של פיגור?   

מכירים את זה שאתם עם חברים בעזריאלי, ואתם חייבים לצלם תמונת התעללות קבוצתית בפסל הכניסה?

מכירים את זה שיש לכם תמונה קבוצתית טובה עם חברים, אבל אחד החברים לא מרוצה מאיך שהוא יצא (או לחילופין- החבר הזה דוס מדי, ולא רוצה שתעלה תמונה שלו לבלוג, כדי לא להכשיל את בנות ישראל הכשרות), אז אתם נאלצים לעוות אותו באלגנטיות?

מכירים את זה שאתם מצלמים תמונת נוף בטיול, ואז מגלים שזה נראה ממש כמו המקום ההוא מ"מלך האריות"?  

מכירים את זה שאתם מצלמים את עצמכם, אבל כדי להימנע מהתדמית הערסית (של "אני אצלם את עצמי ואז אעלה למקושרים") אתם משתדלים לעשות איזה חצי פרצוף?  

מכירים את זה שאתם מוצאים תמונה ממש ממש ישנה שלכם, ולא מאמינים שמה שלבשם זה כובע של סבא וגופיית פלייבוי ורודה?

מכירים את זה שאתם מצלמים את חבר שלכם במפתיע, ואז הוא יוצא בפוזה של הפתיח של "היפים והאמיצים"?  

מכירים את זה שמישהו מתוייג לתמונה בפייסבוק, רק בגלל שיש בתמונה חצי מהקצה של הציפורן של הרגל שלו?  

מכירים את שלטי האזהרה החמורים האלה (בד"כ מדברים על סכנת פציעה קשה או מוות), שהם בעצם שלטי הצחקה?

מכירים את זה שאתם מוצאים רצף של תמונות של אח שלכם, שהחליט להשתעשע עם המצלמה, ומהתמונות אתם יכולים לגלות הרבה על האופי של אח שלכם (למשל, שיש לו הרבה מאוד כסף)?  

מכירים את זה שאתם מוצאים פתאום תמונה שצולמה בטעות (סתם מישהו לחץ בטעות על הכפתור), אבל אתם משאירים אותה בכל זאת ("אולי אמא צריכה את זה...יש מצב היא עושה אוסף של תמונות חצי אוזן ורצפה...")?  

מכירים את זה שיש לכם תמונה ממש מגניבה ומוצלחת, ואתם תוקעים אותה בלי קשר לכלום, סתם כי אתם אוהבים אותה?

**************************

מכירים את זה שאתם מארגנים את עצמכם לפני קבלת שירות כלשהו, ועצם הארגון הוא לעשות בעצמכם חלק מהשירות שאתם אמורים לקבל? דוגמא: מצחצחים שיניים לפני שהולכים לשיננית, או מסדרים את הבית לפני שהעוזרת מגיעה.

מה השלב הבא? נסדר את הציפורניים לפני שנלך למניקוריסטית? ננקה את הבריכה לכבוד בואו של מנקה הבריכות? נעשה מופע חימום לזמר שאמור להופיע בחתונה שלנו?

מכירים את זה שיש איזו דבורה פיונטק כזאת במשפחה, שאין לכם מושג מי זאת, אבל אתם תמיד שומעים את ההורים ואת סבתא מדברים עליה ("הייתי בחתונה של הנכד של דבורה פיונטק")?

מכירים את זה שאתם חושבים על איזה שיר ואז פתאום הוא מתנגן ברדיו, ואחרי שאתם מספרים את זה לחבר שלכם בהתלהבות הוא מבאס אתכם ואומר:"אז מה? גם לי זה קרה!" ומתחיל לספר על איזה שיר של שלמה ארצי שהוא חשב עליו, ואז פתאום השיר התנגן ברדיו, ואז פתאום שלמה ארצי עבר לידו, ואז פתאום הוא מצא את עצמו בקיסריה, ואז פתאום הוא נהיה צרוד?

מכירים את זה שפתאום מזכירים לכם מישהו שלא פגשתם שנים, ואתם ישר מגיבים "וואי, מה איתו באמת?", אז לא משנה מה יענו לכם, אתם תתפלאו? גם אם יגידו שהוא מת, גם אם יגידו שהוא התגייס לגולני, גם אם יגידו שהוא עשה ניתוח לשינוי מין וגם אם יגידו שהוא נאנס ע"י קלמנטינה.

מכירים את זה שמישהו מספר לכם משהו, ואז הוא מתבלבל באמצע, מנסה להיזכר איפה הוא היה בסיפור, אז הוא אומר: "נו...איך קוראים לזה?"? אז אני עונה לו "משה".

מכירים את זה שאתם נכנסים לסופר ובא לכם לאכול את כל מחלקת קפואים, חטיפים וגלידות, אבל בעצם נשלחתם ע"י אמא לקנות נייר כסף ודלעת?

מכירים את זה שיש משהי שקוראים לה יפית, אבל היא בעצם מכוערת?

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו שכבר פגשתם באותו יום, אז הוא אומר לכם "הו, מזמן לא התראינו!", ואתם צוחקים למרות שזה צפוי ולא מצחיק, אבל בלב שלכם אתם יודעים שגם אתם הייתם מספרים את הבדיחה הזאת, כי זה משפט חובה?

מכירים את זה שאתם בבית, משועממים ורעבים, אז אתם אוכלים איזה ביסלי ויושבים לראות תוכנית בישול של אהרוני, ומדמיינים שהביסלי גריל הוא בעצם התבשיל לוקוס על מצע ירקות כתומים ורוטב צ'ימיצ'ורי שאהרוני מכין?

מכירים את זה שאתם נתקעים עם איזה מישהו (נניח במושב באוטובוס) שיוצר לכם סיטואציה לא נעימה (נניח הבנאדם מסריח), אז אתם מנסים להתחמק מזה בתמימות (נניח שמים באלגנטיות סיכה על האף, ועושים פרצוף של "מה? אני תמיד שם סיכה על האף!")?

מכירים את זה שאתם הולכים לשירותים עם חבר (נניח אחרי סרט בקניון), והחבר צריך לנקות את האווירה ההומואית של שני גברים שהולכים לשירותים, אז הוא אומר לכם "היי, שירותי נשים זה שם!", ואתם עונים לו "ושירותי מצחיקים זה שם!"?

מכירים את זה שאתם מצלצלים בפעמון הדלת של מישהו, ואתם מרגישים שיצא לכם צלצול לחוץ מדי שכאילו אומר "נווווווווו פתחחחחחחחח כבררררררררררררר"?

מכירים את זה שמישהו עושה לכם משהו ממש מעצבן, אבל אתם מבליגים ואז הוא עושה את זה שוב ואתם שוב מבליגים, עד שפעם אחת אתם כבר אומרים לעצמכם "זהו! בפעם הבאה אני לא אשתוק!", אתם כבר ממש כועסים ומתכננים מה תעשו לו ומחכים כבר לרגע שהוא יעשה את זה שוב, אבל בסוף הוא לא עושה את זה שוב ואתם סתם מתבאסים שלא יצא לכם להתעצבן עליו?

מכירים את זה שאתם כותבים בדיחת "מכירים את זה" ארוכה כל כך, עד שאתם כבר לא יודעים אם לשים בסוף סימן שאלה, כי המשפט כבר נהיה מסובך, וכל העניין של השאלה בתוך המשפט כאילו כבר יצא מהקשרו....(?)

*********************

אני מעביר את השרביט לדון מינו, ללימי דוב, לנגע, לליידי נענע ובעצם לכל מי שחושב שהוא יוכל לעשות את זה טוב. יאללה, כולם!

מוזר לי להרכיב בדיחות בצורת שבלונה.

וגם מוזר לי לעדכן את הבלוג ביום חמישי.

הכל מוזר פתאום, חברים!

שבת שלום!