לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

שבוע טוב, אנשים עם חיוך שנראה כמו לכלוך שכמותכם.

מה שלומכם?

אני מצונן במיוחד. אני יודע, אני תמיד מצונן. אבל הצינון הזה הוא לא כתמול שלשום, אלא צינון מיוחד של חורף.

את הימים האחרונים ביליתי בעיקר בחיק משפחתי, שחצי ממנה היו חולים, וב"ה אני נשארתי יחסית בריא (אף פעם לא הייתי בריא לגמרי).

התרגלתי כבר לחיות בסוויטה משלי, בגלל ששמוליק התחתן ויוסי בישיבה במצפה רמון. אבל בימים האחרונים הבית שוב היה שוקק חיים, והייתי צריך שוב להתרגל לכל החוכא ואיטלולא של הוריי ואחיי הקטנים.

הכי מעצבן זה כשאני הולך לעשות את הקקי-לפני-השינה שלי, ותמיד מישהו נוזף בי "אוף, עכשיו תתפוס את השירותים לשעה, ואני רוצה לעשות פיפי ולישון! פעם הבאה תודיע לפני שאתה נכנס!". בפעם הבאה, כשאני מודיע "יש לי קקי" לפני שאני נכנס, הם אומרים לי "רוצה אולי מגה-פון כדי להודיע בכל השכונה?" או "אתה מוכר?". שיהיו בריאים.

ביום חמישי בערב, ישבנו באר בריבוע (כרגיל) נריה ואני, ביחד עם אביה שחזר מהישיבה, ושוחט ואירה שחזרו מהצבא.

התרגלנו כבר לזה שהם חוזרים פעם בשבועיים (במקרה הטוב), ונריה הכיר לנו משחק חדש שמעביר את הזמן- ריסק (סיכון). מדובר במשחק קופסא של אסטרטגיה צבאית, משחק ממכר שמעביר יפה מאוד את הזמן, ואותו אנחנו משחקים מדי פעם עם מיכל ודפנה.

בהתחלה היינו מכורים ל"טליסמן", והצלחנו לגרום לשוחט לשחק בזה, למרות שהוא התנגד בהתחלה. הפעם ישבנו במסעדה בפתח תקווה, והיינו צריכים לנסות לשכנע 3 חברים לשחק בזה. מה היה הסיכוי שזה יצליח?

"תגיד שוחט", נריה פנה אל שוחט, בראשו הוא כבר רקח את שיקוי פלאי השכנוע שלו. "יצא לך...פעם....לשחק...ריסק?"

"אוייש, אל תתחיל אפילו!", שוחט עצר אותו, "אין סיכוי שנשחק עכשיו ריסק!".

איכשהו מצאנו את עצמנו תוך שעה יושבים בחדר של נריה, כשאירה ושוחט מחמשים את הצבאות שלהם בטירוף, על הלוח שהנחנו על שולחן שנריה פתח בחדר שלו (יש את המושג הזה "לפתוח שולחן", נכון? אז זהו, שנריה אשכרה פתח שולחן. פתאום הוא הוציא איזה שולחן איקאה, חיבר את החלקים והעמיד באמצע החדר שלו, ועליו העמיד את הלוח).

"קדימה אביה!", עודדתי את אביה, שלא הבין כל כך איך מתנהל המשחק, "עוד ניצחון אחד ואתה כובש את אירופה! הייל אביה!"

"די! אנחנו מתאבדים!", שוחט הרגיש שנריה ואני מנוסים מדי בשבילו. "אנחנו מתקיפים את אוקראינה."

אירה שכנעה את שוחט שיגן איתה על מולדתה, במהלך טרומפלדורי במיוחד.

"אתם משחקים באש! זו התאבדות, יא פלצפנים!", הזהרתי אותם שלא יעשו צעד שהם יתחרטו עליו אחר כך.

אירה ושוחט זרקו קוביה אחרי קוביה, מנסים לפלוש לשטחי אירופה של הצבא הלבן (הצבא האשכנזי) שלי ושל אביה. נחלו תבוסה אחרי תבוסה, אבל בכל זאת המשיכו לתקוף בלהט, כשאירה לא מפסיקה לצחוק ולבכות.

"זהו, אין לכם יותר מה לתקוף", הכריז נריה, אחרי ששוחט ואירה איבדו את כל חיילי ההתקפה שלהם בקרב המיותר על אירופה-החזקושית-אביהית.

"לאאא! זהו, זה נגמר!!!!", אירה קפצה על הלוח ופיזרה את כל החיילים, כשהיא בטירוף של צחוק ובכי. "ניצחנו וניצחנו! איזה ניצחון!"

"בפעם הבאה אנחנו נקרע אתכם!", שוחט הגן על חברתו ושרת הביטחון הכושלת שלו.

"אתם כאלה ילדים קטנים", נריה הביט באימפריות שלי ושלו מתפוררות בין הידיים של אירה.

אז אלה הדברים שלמדתי ממשחק הריסק:

-יש כזה מקום שנקרא יקוצק, ויש לי אליו סימפטיה מיוחדת משום מה.

-אסור לתת לבחורה להיות רמטכ"ל או שרת ביטחון.

-זה באמת כיף לשלוט באמריקה ואירופה.

-עדיף להושיב את נריה בצד השני של המפה, כי רק תימנים יודעים לקרוא הפוך.

*****************

קרני הצטרף אלינו באמצע המשחק, אחרי שבילה כל הערב עם רעות. הוא תכנן לבוא לישון אצלי, וזו היתה כבר הפעם השנייה בחודש אחד שהוא בא לישון אצלי אחרי בילוי עם רעות, שבא על חשבון בילוי עם החבורה.

"רק תזכור לפעם הבאה שאני לא מלון", אמרתי לו, "ואם אתה רוצה לישון אצלי- זה חייב להיות אחרי שאתה מבלה איתי. או שפשוט תשלם לי."

"אין בעיה", הוא אמר, "ככה זה יהיה מהפעם הבאה, באמת."

קמתי בבוקר, והמיטה לידי היתה ריקה. היה בה רק מכתב אחד מקופל שעליו כתוב "חזקוש".

פתחתי את המכתב וקראתי:

"בסיעתה דשמיא, הכל הקדוש ברוך הוא, ברוך השם.

אני חושב שזה לא ילך בינינו. אני מצטער.

אל תתקשר אליי.

נ.ב.

לקחתי 10 שקלים לאוטובוס. תתמודד.

יאיר"

ללא ספק, מגיע לו כיף גדול!
_________________________________________________________________ 

לפני כחודש וחצי, החלטנו לנצל את הימים האחרונים שאביה היה בחופשת "בין הזמנים" מהישיבה, ונסענו, נריה, אביה ואני, למעיין ששכחתי את שמו, שנמצא ליד גן החיוך התנכ"י בירושלים.

אני כותב על זה רק עכשיו, בגלל שרק עכשיו אביה נזכר להביא לי את התמונות מהטיולון הזה. עשינו עסקת חליפין- הוא מביא לי דיסק עם התמונות מהטיולון, ואני מביא לו דיסק של הטיול לצפון מהקיץ. נכון שהדיסק שאני הבאתי לו כלל גם הרבה סרטונים, ושמספר התמונות שלי היה כפל כפליים ממספר התמונות שהוא הביא לי בעסקה הזאת, אבל אם לממשלה שלנו מותר לעשות כאלה עסקאות מפגרות אז כנראה שגם לי מותר.

חוץ מזה שהוא נדפק, כי הוא בזבז דיסק שלם על כמה תמונות מצ'וקמקות, שאתם הולכים לראות עכשיו, תוך שאני מספר קצת מה הלך בטיול.

אני מזהיר מראש- יהיו גם כמה תמונות שאנחנו מתרחצים במעיין. בנות ישראל הכשרות והחסודות יכולות להירגע, צנזרתי את הגופות החטובות שלנו, למקרה שבטעות תגלגלו למטה ותתקלו בשרירי החזה של אביה.

התכנון היה לצאת מוקדם בבוקר, להגיע למעיין, לטבול, לאכול בשטח, ואז להמשיך להסתובב בעיר העתיקה עד הערב.

כמובן שהכל השתבש.

"לטיול יצאנו, כלנית מצאנו ועיצבנו את אביה!"

אני: "אנחנו חייבים להשתין על כלנית!"

נריה: "נכון! אתה יודע בכלל איך נראית כלנית?"

אני: "יוסי יודע. לפני שיצאנו הוא הסתכל בתחזית הצמחייה באזור ירושלים, כדי שנדע לזהות שם פרחים."

נריה: "אנחנו חייבים להשתין על יוסי!"

יצאנו מאוחר, פגשנו את אביה ברכבת-צפון, היו הרבה פקקים בבוקר, ועד שהגענו לירושלים התעכבנו עוד הרבה זמן בקניית אוכל. ושלא נדבר על החצי שעה שעמדנו בשמש, בתחנה שהיתה אמורה לקחת אותנו לגן החיות התנכ"י.

אביה ואני בתחנת האוטובוס.

נריה בתחנת האוטובוס.

שלושתנו בתחנת האוטובוס (תמיד כשיש תמונה קבוצתית, שאחד מהמצולמים הוא גם המלצלם- רואים רק חצי ממני!)

הסיוט העיקרי היה בחנות "שקל וחצי" שעמדה מאחורי התחנה שלנו. בחנות הזאת משמיעים כל היום בלופים את אותו טראק חופר של "כל החנות בשקל וחצי, שקל וחצי, שקל וחצי", כשכל כמה זמן יש שינויים קלים במילים ("מחיר חיסול כל השנה", "היי, אתה! בוא תכנס!") שחדרו לנו עמוק עמוק לתת מודע, וגרמו לנו לרקוד ברחוב, ולהמשיך לזמזם את זה מתוך שינה באוטובוס חזור.

אחרי שירדנו מהאוטובוס, היינו צריכים לעשות מסלולון קטן עד המעיין.

בדרך ראינו נוף לא מרהיב במיוחד (אבל חייבים לצלם לפחות תמונת נוף גרועה אחת בטיול, לא?) וג'ירפה מגניבה.

הגענו ממש שעה לפני השקיעה, וידענו שיש לנו זמן קצר להכין אוכל ולטבול במים, שהיו קפואים בטירוף.

הפסטה והטונה היו אחלה, וכך גם החטיפים שקנינו (ושקיבלנו מנועה קלנר, שפגשה אותנו שם לגמרי במקרה).

"בואו נעשה חמור!"

זה נראה כאילו נריה ואביה עושים שרירים, אבל בעצם הם מנסים לערוך חיקוי של סרטן.

~אני עושה את התנועה של הצבטות וההליכה לצד~

אני: "מה אני?"

אביה ונריה: "סרטן!"

~אני שוב עושה את אותה תנועה, אבל הפעם בהליכה איטית ומאומצת~

אני: "ומה אני עכשיו?"

אביה ונריה: "מה אתה?"

אני: "סרטן כבד!"

פספסנו את האוטובוס האחרון, והיינו צריכים ללכת בעקבות הלב שלנו ולמצוא אוטובוס אחר שמגיע לתחנה המרכזית. כבר לא היה לנו כח להמשיך לטייל בעיר העתיקה, ובסופו של דבר חזרנו הביתה- עייפים אך מרוצים.

_________________________________________________________________ 

אנשים שצריך להשתין עליהם:

-ילדים ביסודי, שהשעון שלהם מכוון ממש לפי הצלצול. ולפני הצלצול של סיום השיעור הם נעמדים וצורחים "עשר...תשע...שמונה...שבע..."

-מורות שמתעצבנות על הילד שעשה את זה, ולוקחות בחזרה את העשר שניות האלה מההפסקה (ומאריכות את זה לשתי דקות).

_________________________________________________________________ 

-טל: "ההגדרה שלי לאנשים זה השמות שלהם."

-אביה: "איך זה יכול להיות שהגעתי לפניו?"

אני: "אתה נהג מרוצים"

אביה: "אני לא"

אני: "אתה כן. אתה נהג וכתוצאה מכך כולנו מרוצים."

-שלומי (מצביע על ה"קריסטל" ענבים שלי): "אם זה עשוי מעבנים, אז אפשר לעשות עם זה קידוש?"

אני: "לא, זה לא עשוי מענבים אמיתיים"

שלומי: "אז מה? מענבים מפלסטיק?"

-אני: "יש יומולדת 60 לשלמה ארצי"

שלומי: "שישים?! הוא לא בן מאה?"

-אני: "מה זה "שיבושם לו""?

נריה: "שיהיה לו בושם...מאיפה אני יודע?! מה אני נראה לך אבשלום קור??"

-אבא: "הוא היה חופר כל היום על כוכב נולד, ואחרי שכוכב נולד נגמר הוא התחיל לחפור על האח הגדול. מן הפח אל התחת. העיקר שסוף סוף מעיפים אותו מהמשרד!"

אני: "הוא יודע שמעיפים אותו?"

אבא: "הוא עבר על "הסכמי העזיבה"...עאלק הסכמי עזיבה...טוב שלא היה לו סימן של נעל על התחת."

-אמא: "לא הבנתי אם הוא נשוי או גרוש, הוא הרי כל הזמן מקלל את אשתו"

תולי: "אז מה? גם אבא כל הזמן מקלל אותך מאחורי הגב"

אבא: "לא נכון! אני מקלל אותה בפנים! חוץ מזה, למה לקלל אם אפשר פשוט להרביץ לה?"

*****************

אטיאס, שלא תחשוב ששכחתי אותך. אני עדיין חייב לך פיצוי, ואתה תקבל אותו בע"ה.

שבוע נהדר ומלא ברק!