לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

הבלוג שלי בן 5!

אתם קולטים מה זה 5 שנים? אתם קולטים? זה חצי עשור, הדבר הזה. זה עשירית יובל. זה 0.005 מילניום!

אם הבלוג שלי היה כלב אז הוא היה בן 41 בשנים של בן אדם!

אם הבלוג שלי היה יהודון אז הוא עוד מעט היה מגיע לגיל חינוך!

אם הבלוג שלי היה מוסלמי אז היו כבר מגייסים אותו לארגון השלום ההומניטארי אל-קעידה!

אם הבלוג שלי היה יפני אז עוד 5 שנים הוא היה יכול כבר להפוך למאמן פוקימונים!

אתם קולטים את הטירוף הזה? אתם מבינים מה זה להחזיק בלוג במשך 5 שנים?

הבלוג הזה מוציא ממני דברים שלא חשבתי שאוכל לעשות. הוא משפר אותי ומלמד אותי הרבה מאוד בתחום הכתיבה (סמאללה עליכום, איך שכתבתי פעם. כתב ברייל היה עדיף!).

הבלוג הזה נוצר בתוכו בערך את כל החיים שלי מהחופש הגדול שלפני התיכון ועד עכשיו, כשאני חוגג חצי שנה בצבא (טוב, אז אפשר להגיד שעברתי מסלול מצעיר-פעור לצעיר-קצת-פחות-פעור).

הבלוג הזה משמח הרבה אנשים, שזו מצווה גדולה ביותר. לדעתי מגיע לי איזה חלק טוב בעולם הבא, ליד דוד המלך, באגף הג'ינג'ים.

מה שמגניב בכל העניין הזה, מעבר לעניין שקיים בלוג שתוחזק במשך 5 שנים, עם עדכונים שוטפים בכל חודש, וגם כמעט בכל שבוע (לפעמים אפילו יותר מפעם בשבוע), זה עניין הקוראים.

לא רק אני בניתי את הבלוג. תמיד מאחורי הבלוג עמדו קבוצה של קוראים, שבאו והלכו, וחזרו, והגיעו ונעלמו ונשארו, והגיבו, המליצו, לינקקו, לייקקו (יענו, עשו "לייק"), ציטטו, עשו מנוי והיו שם, בכללי.

ניסיתי לחפש מה יש בבלוג שלי שאין בבלוגים אחרים, והצלחתי למצוא דבר או שניים (או שלושה או ארבעה):

בבלוג הזה, התמונה העדכנית הראשונה שלי היתה עם פרצוף שיצא לי באותה תמונה, ובין לילה הפך להיות הפרצוף המזוהה שלי (המכונה גם "פרצוף בלספראוט").


 

בשנה-שנתיים הראשונות של הבלוג, הייתי נוהג ללכת עם עמית למפגשי ישראבלוג. הרבה בנות מישראבלוג, משום מה, אהבו ללטף לי את השיער הג'ינג'י. עמית לא אהב את זה, וביקש ממני לנסות לשמור נגיעה באחד המפגשים. הצלחתי, ומאז אני שומר נגיעה.

לכן אפשר לומר שהבלוג הזה גרם לי בעקיפין לעשות את אחד הצעדים המשמעותיים ביותר בחיים שלי (ווה ווה מה היה קורה לי בצבא אילולי שמירת הנגיעה).

 

בבלוג הזה, אתם, האנשים התמימים מהרחוב, השתתפתם בסקרים ובניסויים המוזרים שלי בבני אדם- סקר הג'ינג'ים הגדול, סקר ה"אני אוהב אותך", "מי עושה לי ילדים"-הסקר, "כמה אתם תמימים" וכמובן "האומן הנודד 2".

בבלוג הזה, יכולתם לראות גם את הקריקטוריסט שבי:

בבלוג הזה, מי שמגיב לי יכול למצוא את עצמו מפורסם בפוסטים הכי מושקעים שלי (מצעד התגובות, מצעד התגובות 2), ומי ששולח לי SMS יכול למצוא את עצמו בפינת ה-SMSים.

בבלוג הזה, תועד מפגש רגיל שלי ושל חבריי בחופש הגדול, שעד מהרה יצר את "חבורת הסטרייטים", להקת קליפים מצחיקים ופארודיות, שאפילו הצליחה להתחרות בלהקות רציניות ב"אורבן מוטו מיוזיק" עם שיר מקורי, והצליחה לעצבן את ראש הישיבה שלי, שהעמיד אותי על תנאי, כי משום מה לא מצא חן בעיניו שתלמידים מישיבתו מצטלמים חצי עירומים בקליפ לשיר פאנק שמדבר על קקי.

 

בבלוג הזה, יכולתם לראות שגם מחוץ ל"חבורת הסטרייטים", חבריי ואני יודעים איך להופיע בקליפים של מוזיקה כבדה, בתור אורפנד לנד, פיית' נו מור וסיסטם אוף אה דאוון.

בבלוג הזה, יכולתם לראות שגם חוץ מסרטוני וידאו מוזיקליים, אני (וסובבי) אוהבים להפיק מהשעמום הרבה מערכונים וסרטונים מטומטמים במיוחד, אותם אנחנו מעלים לפייסבוק, לפליקס ועוד קצת לפייסבוק (ורובם נמצאים ברשימות כאן בצד הבלוג).

בבלוג הזה, ראיתם אותי ממציא מילים (כמו "קונדליסט"), מכניס אותם לפעמים לרדיו, לתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" עם אברי גלעד, ועושה חלטורות נוספות עם אברי גלעד, למשל ההשתתפות שלי ב"אחד נגד מאה".

בבלוג הזה, יכולתם לקרוא על יציאות עם דנה, וכמה שנים אח"כ על נישואיה לשמוליק, אחי הגדול, והפיכתה לגיסתי.

 

בבלוג הזה, יכולתם לקרוא על כל האנשים שהייתי רוצה להשתין עליהם (כתבו בחיפוש של ישראבלוג "אנשים שצריך להשתין עליהם" ותמצאו את כל הפינות הנוסטלגיות הללו), ואת רשימת המקומות המיוחדים בהם השתנתי (ברשימות בצד).

בבלוג הזה יכולתם ליהנות מפינות של כותרות חדשות, פינת הסלנגרוע, פינת הביש-גדא, אנשים שצריך לתת להם כיף, פינת הוידוי (שחלקם, כמו הוידוי שלי על המוזיקה המזרחית, קיבלו אפילו פוסטים שלמים), פינת האבסורדים, פינת רגעי הארה, פינת המילים שלא אמרתי 13 שנים, פינת המומינים, פינת חידושי ההלכות, פינת הגילויים והתיאוריות שלי (למשל "בואו לגלות מה האופי שלכם לפי איך שאתם סוחבים ספרים"), פינת הנוסטלגיה מהרצוג, משפטי צ'אק נוריס ועוד.

בבלוג הזה יכולתם לראות איך אני נכנס לטבלת הפעילים של ישראבלוג, יוצא ממנה, חוזר שוב, וחוזר חלילה, זוכה לתואר הבלוג השני הכי טוב של "מעריב לנוער" לשנת האחרונה, מצוטט רבות בעמוד הציטוטים של ישראבלוג ואיך הפוסטים שלי מומלצים ע"י העורכים של ישראבלוג (עם "מסתבר שאני הכי מגניב", "זהירות, קיץ!", "פוסט על האש חגיגי", "עם הילקוט ובתלבושת אחידה", "בין לום לשלום" ו"פוסט הבחורות הגדול").

בבלוג הזה, יכולתם לראות את החיבה שלי לקקי, עם "מילון הקקי השלם" ו"מחשבות מבית הכיסא" (פוסט שלם שכתבתי בשירותים), ולראות את הלוחמה הפקו-אורלית, מלחמת הקקי הגדולה ביותר שידע צה"ל.

בין כל הקקי הזה, יכולתם למצוא בבלוג הזה אפילו דברי תורה, פעם ב...

כשאתה חושב על בדיחות בבית המדרש ועל דברי תורה בשירותים, זה גורם לך לפתוח בלוג שני, שנקרא "ועכשיו ברצינות", שגורם לאנשים להבין איך הג'ינג'י הטמבל הזה עם השיער הארוך והחיבה לקקי הוא בעצם בייניש מישיבת "מרכז הרב".

 

בבלוג הזה זכיתם להכיר את משפחתי וחבריי. כל שיחה, כל סיפור וכל אירוע, הפכו להיות מבחינת הקוראים בבלוג כמו עוד פרק בעלילות חיי, שלא היתה מביישת אף סיטקום.













 

בבלוג הזה ראיתם אותי לומד, הורס את בית הספר, עושה מעשי קונדס, יוצא עם חברים, נוסע לטיולים, מבלה בהופעות, מקבל תעודת בגרות, לומד תורה, רובץ בבית, נהנה עם המשפחה, נהפך לבייניש, מגדל שיער, מסתפר בחזרה, מתגייס לצה"ל ומקבל סיכת חובש.

 

הבלוג הזה חוגג יום הולדת 5, בתקווה לפחות לעוד 5 שנים טובות ושמנות של כתיבה.

אני חושב שגם אלה שקוראים פה ולא מגיבים בדרך כלל צריכים לברך אותי עכשיו. מדובר במשהו שקורה פעם ב-5 שנים, שזה אפילו פחות תדיר ממונדיאל. אז יאללה, תנו לי בווזבולות!

שבוע טוב!