לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

מועדים לשמחה, נושכים לשונרא! מה שלומכם ומה חדש בחזקתכם?

במוצ"ש התקשר אליי הרב הראשי של חייל האוויר, שהוא במקרה האבא של בעלה של רותי, בת דודתי. ידעתי שהוא הוזמן לבסיס שלי, לערוך שם את ליל הסדר, דבר שאמור להיות מכובד ומושקע יותר מהרגיל, בגלל שגם מפקד חייל האוויר בכבודו ובעצמו מגיע לערוך איתנו את הסדר.

הוא ביקש שאקבץ עבורו חבר'ה מהבסיס שיוכלו לשבת איתו לפני כניסת החג, לסמן בהגדה באילו חלקים עונים לו, באילו חלקים שרים איתו ובאיזה לחן, כדי שיהיה לו גב.

הזרמתי את מנש, ליאור ועוד כמה מהמטבח, ויחד איתו עבדנו על העניין. לא היה לנו מושג שבערב החג, בחדר האוכל, מול מפקד חייל האוויר, מפקד הבסיס, מפקד הטייסת, משפחות ועוד 350 חיילים מהבסיס, נצטרך לעמוד בשורה עם ההגדות ליד הבמה, ולעשות מקהלת "פרחי תל נוף" בניצוחי.

אז כן, היו פאדיחות. לא שהיה לי צל של ספק שליל הסדר הזה הולך להיות הזוי. ולא שהיה אכפת לי, כל עוד אני יושב בשולחן עם בת דודה שלי ומשפחתה של בעלה, ואני, בניגוד לשאר חיילי הבסיס, מקבל יין אמיתי ולא תירוש. אז מה אם זה כרוך בשירת סימני הסדר במנגינה של "הללויה" (מהאירוויזיון, לא מה"הלל").

בדרך כלל, בשבתות וחגים שאנחנו סוגרים, אנחנו נמצאים ב"נוהל חרום". זה אומר שאנחנו עולים על בגד ים וכפכפים וישנים כל היום במרפאה, עד שיש לנו פינוי הקפצה או פינוי באמבולנס, ואז אנחנו מחליפים את הכפכפים בנעליים ורצים לאמבולנס, כמו שהיה לנו ביום ראשון.

אם יוצאים מהמרפאה- צריך לקחת מוטורולה, כדי שידעו להזניק אותי במקרה הצורך. לכן, לעולם אנחנו לא אוכלים בחדר האוכל אלא עושים קידוש וארוחות אצלנו במרפאה. הפעם, לכבוד ליל הסדר, קיבלנו אישור מיוחד, עלינו על א' מדוגם והלכנו לאכול עם כולם בחדר האוכל.

רגע השיא-

עשיתי למפקד חייל האוויר קרניים כשרצו לצלם אותו.

משום מה, זה לא הצחיק את הרב סרן המלווה שלו, שמיד קפץ עליי, הוריד לי את היד למטה ואמר: "מה, אתה ילד בן שנה?".

אני? ילד בן שנה? כולה עשיתי קרניים בתמונה לאלוף בצה"ל! זה לא שרקדתי בצורת רכבת עם הרב השיכור של הבסיס! אה, בעצם זה כן מה שעשיתי ב"אחד מי יודע"...אני אומר לכם, הרב היה מסטול משהו רוצח.

____________________________________________________________________________ 

סוגיית האוכל בפסח עודנה בעייתית לי. תמיד טענתי שיום השואה מגיע מיד אחרי פסח, כי רק בפסח אשכנזים יודעים להעריך מה זה לחיות כמעט בלי אוכל.

לא שאני משווה חס וחלילה את האוכל של השואה לאוכל של פסח, כן? בשואה לא עינו את היהודים האשכנזים עם עוגיות קוקוס.

אמנם לכבוד מפקד חייל האוויר, המטבח בבסיס השקיע ממש בבישולים של שלל מגדנות כשל"פיות ללא חשש, אבל קצת כבד לי הפער הזה שבין הארוחה המרכזית של היום, לבין שאר הארוחות והנשנושים, הכוללים מצה עם שוקולד, סלט ביצים, מצה עם שוקולד, ביסלי כשל"פ ומצה עם שוקולד לקינוח.

עליתי אתמול על המשקל וחשכו עיניי.

אחרי פסח אני מתכוון לשגע את עצמי עד שאעבור את ה-50 קילו, לא משנה כמה זה יהיה קשה, כי קשה יש רק בלחם-וגם אותו אוכלים...אבל רק אחרי פסח, כן?

____________________________________________________________________________ 

"מה קורה, חמודי?", קיבלתי את פניו של חמודי כמיטב המסורת הבדואית.

"ההגדה עזרה לך בסופו של דבר?", ליאור הסתלבט עליו. ככה זה, תמיד דופקים בצבא את הערבים והרוסים שיסגרו חגים. מה לעשות? לבדואים ולדרוזים לא חשוב להיות בבית בערב פסח, ואת הרוסים סתם דופקים.

אז כמו הערבים והרוסים, גם הצוות המצומצם של המרפאה נדפק מיום ראשון עד יום חמישי במרפאה. מצד אחד, נחמד לשבת כל היום רגל על רגל עם בגד ים ולצפות בסרטים, ומצד שני-בשלב כלשהו אתה נשרט מרוב שעמום. רגע לפני שזה קורה, טוב שצץ איזה מישהו לבקר אותך, במיוחד כשזה חמודי.

"תקשיב רגע", חמודי לחש ורמז לי לשבת לידו.

"מה קרה?", התישבתי לידו.

"אני אהרוג אותך אם תרים את הקול", הוא סינן לעברי, הסתכל לכל הכיוונים ועבר לתכלס-"לבחורה ההיא שם יש חבר?"

חמודי בא לבקר אותנו רק כשהוא צריך מאיתנו מידע מודיעיני. ערבים ויהודים מתחברים בעיקר למטרות ריגול. הוא יודע שהמרפאה היא מוקד עליה לרגל של כל הבסיס והוא יוצא מנקודת הנחה שנוכל לתת לו מידע על כל יהודיה כשרה שהוא שם עליה עין בבסיס, ואכן אנחנו מצליחים לספק לו את המידע.

בתמורה, מנש וליאור נותנים לו את המחשב של מנש ומצווים עליו להיכנס לפייסבוק שלו ולהראות להם תמונות של בחורות יפות מהטייסת שלו.

"תמחקו מהר את התמונה הזאת!", חמודי נלחץ ברגע שהוא ראה שתמונת הרקע של המחשב של מנש זו תמונה של הבחורה הכי יפה מהטייסת שלו. ליאור שמר תמונות שלה על המחשב באיזו שבת אחת שחמודי נתן לנו לחטט לו בפייסבוק.

"מה אתם דפוקים? כל הבסיס מגיע למרפאה! מישהו עלול להיכנס ולראות את התמונות האלה על המחשב שלכם", חמודי התחיל לחטט בכל התיקיות כדי למצוא את התמונות של אותה בחורה ולמחוק אותן, "נו, איפה התמונות?!"

"זה לא בתיקיית "כוסיות"", ליאור ראה שחמודי מנסה את מזלו, "הפרדתי אותה משאר התמונות של הבחורות, זה כבר יותר בשבילי".

בסופו של דבר, כמו בדואי טוב, חמודי הצליח לגשש, לבצע את עבודת הריגול שלו, למחוק את התמונות של הבחורה ושם פעמיו לכיוון החלון של החדר שלנו, כשהוא מחזיק בידיו תמונה ענקית מהקיר שלנו. החצוף גם מוחק לנו תמונות מהמחשב וגם גונב תמונות קיר אמיתיות.

"בוא תעזור לי להוציא את התמונה מהחלון", חמודי התקשה להרים את התמונה ולצאת מהחלון בו זמנית.

"איזה מין בודאי אתה?", שאלתיו, "אתה צריך שהיהודי יעזור לך לגנוב? אתה אמור להיות מומחה בזה!"

עזרתי לו להוציא את תמונת הקיר ונפרדתי ממנו, כשחמודי ותמונת הקיר הענקית שלנו על גבו, נעלמים בחסות החשכה.

____________________________________________________________________________ 

"אני חייב שתעזור לי עם ההתלבטות הזאת", מנש הנחית עליי את הדילמה שלו זמן קצר לפני כניסת השבת, "אני לא יודע אם כדאי להתקשר אליה לפני או אחרי השבת".

"אסור שתראה נואש מדי", השבתי לו בטון של מומחה, כאילו אי פעם היה לי איזשהו קשר רציני עם נקבה.

"מצד שני", הוספתי, "לך תדע מה יקרה בסוף השבוע, שזה הזמן שבו הכי יוצאים ומבלים ומכירים אנשים חדשים. אתה לא רוצה להתקשר אליה במוצאי שבת ולגלות פתאום שהיא שכחה ממך לטובת אנשים אחרים שקטפו אותה בסוף השבוע. אולי עדיף שתתקשר עכשיו, כשהיא עוד מבסוטה ממך וחושבת עליך."

בעצות אני גדול. אמנם הסנדלר הולך יחף, אבל הוא נהנה מזה, במיוחד כשלאחרים הוא מצליח להתאים אחלה סנדלים שבעולם.

"אוקיי", מנש נשמע משוכנע, "מה אתה אומר? אני אשים את האוכל על הפלטה כשהיא חמה?"

"בדיוק!", עניתי לו, "תכה בעכבר כל עוד הוא אוכל את הגבינה!"

"וכמה זמן לוקח לפלטה להתחמם?"

"הפלטה כבר חמה, לא?", לא הבנתי לאן הוא חותר, "תתקשר אליה עכשיו, תגיד לה שבת שלום!"

"מה הקשר אליה עכשיו? אני מדבר על הפלטה של שבת! עוד מעט נכנסת שבת ואני לא יודע איך מחברים את הפלטה בלעדייך, אני לא מבין בדברים האלה".

בחורות ואוכל, זה כל מה שיש למנש הזה בראש...

____________________________________________________________________________ 

-אני: "אתה צריך כל יום להגיד: היום ככה וככה ימים לעומר"

ליאור: "היום ככה וככה ימים עקצתי פטור זקן."

-מנש: "אני כועס עכשיו"

~מנש מחטט באף בכעס~

ליאור: "ויחר אפו של מנש, ויחטט בו..."

-אני: "בואנה, אתה דבע רציני, אה?"

ליאור: "כן, אני לא מהדבעים האלה שעושים שטויות."

-ליאור: "מה העבודה הזאת לכם? תתחפשנו!"

*******************

סתם תמונה מהבסיס, כי אנחנו מתגעגעים למיכל המשוחררת.

שבת שלום, אוכלים לגדיא דזבין אבא בתריי זוזיי!