לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

"אז לאן הולכים לאכול?", נריה שאל את השאלה הגורלית ביותר שדתי יכול לשאול בחול המועד פסח.

"דפנה הציעה את קפה-קפה בפתח תקווה", השבתי, "היא אומרת שזה כשל"פ ללא חשש".

נריה היסס.

"זה לא טוב...", הוא מלמל לעצמו, "זה אומר שיהיה שם הרבה..."

"הרבה אנשים שאנחנו מכירים"

"בדיוק!"

"הרבה בני עקיבא"

"המון!"

"אבל מה לעשות, אין הרבה מקומות ללא חשש"

"אבל זה עם חשש בני עקיבא!"

"כן, זה עשוי להכיל בני עקיבא"

"זה מכיל מאה אחוז בני עקיבא!"

מאז שנריה התחיל לצאת עם הדסה, הוא בסוג של הכחשה על היותו סלב בני עקיבא. אחד כזה שמכיר את כל האנשים בכל הסניפים בכל השבטים, שהדריך במשך שנים כמה שבטים ויצא לכל המחנות, כל המסעות, כל הנטיעות וכל ההרקדות.

ככה זה כשאתה מכיר את חברה שלך במחנה של בני עקיבא.

נסענו לפתח תקווה. נריה אסף את הדסה ואני נסעתי עם אביה, מיכל ואביה.

כשאביה חנה ליד הקפה-קפה, פתחתי את הדלת ותקעתי אותה באוטו שחנה לידנו. זה עשה סימן קטן, אבל לא היה לי כל כך אכפת, כי ידעתי שהאוטו הזה לא קשור אליי.

יצאנו מהרכב והתקדמנו לכיוון הקפה-קפה הכשל"פ ללא חשש, כשאנחנו רואים את נריה והדסה מתקדמים לכיווננו.

"תעשו אחורה פנה", נריה צעק אלינו כמו מדריך במסלול של מחנה סיירים.

"מה קרה?", שאליו, "מפוצץ שם?"

"חבל לך על הזמן", נריה אמר, "ראיתי שם את להב, הוא אמר לי שהוא מחכה שם כבר שעה בתור והוא רק עכשיו מקבל את ההזמנה שלו".

"דרך אגב", הדסה אמרה לנריה, "אז זה יוצא 2-1".

הם עושים תחרות מי מכיר יותר דוסים במקומות של בני עקיביסטים.

ככה זה כשאתה מכיר את חברה שלך במחנה של בני עקיבא.

חזרנו לרכבים. גילינו שהאוטו שחנה לידנו ודפקתי עם הדלת היה האוטו של נריה. סוג של חוק הדתיים השלובים. עכשיו זה אפילו יותר הצחיק אותי.

המשכנו להסתובב ולחפש סניפים כשל"פים אחרים של קפה-קפה (ללא חשש) ולבסוף מצאנו אחד, שגם הוא, כמובן, היה מלא עד אפס מקום באנשי בני עקיבא. בכל שולחן מצאנו מישהו שאנחנו מכירים, מבית הכנסת, מהסניף, משבטים אחרים, דתל"שים, חבר'ה מהרצוג וכו'.

התיישבנו באחד השולחנות.

"הבלונדה שליד אודי זו שרונה, לא?", שאלתי את נריה.

"כן, זו היא", נריה אישר, כמומחה שלנו לענייני בני עקיבא.

"אה, וואללה? זאת שרונה?", אביה התפלא. הוא לא ראה אותה הרבה שנים, מאז עזבה את גבעתיים ועברה לרעננה, ובכך עזבה את הסניף בו הוא הדריך.

"הופה, מישהו פה שם עליה עין, אה?", מיכל קרצה לי.

"לא, יא קופה, היא בכלל חברה של אודי", אמרתי לה, "פשוט לא הייתי בטוח שזו היא".

לא ראיתי אותה מליון שנה, מאז הסמינריון האחרון של בני עקיבא שהשתתפתי בו, בכיתה ט' בערך.

"סליחה", אחת המלצריות ניגשה אלינו, מבולבלת מכל חובשי הכיפות שצבאו לה על השולחנות, רעבים למשהו שנראה כמו חמץ אבל לא מחשיש לחמץ, "יש אצלכם בשולחן במקרה שרונה?"

"לא, שרונה זה שם", אמרנו פה אחד והצבענו לכיוון השולחן של אודי, שרונה ושאר החבר'ה שלהם מבני עקיבא.

חתיכת חוק הדתיים השלובים!

משום מה, המלצרים המשיכו להגיש אוכל שולחן מאחורינו, למרות שהיה נראה שאלו שישבו שם בתחילת הערב התייאשו כבר מזמן וחתכו משם. הם בערך היו היחידים שלו שלא חבשו כיפה. כנראה היו קטני אמונה ולא האמינו שיהיה להם כח לחכות למנה הכשל"פית שלהם ואלו לאכול כריך חזירים עם גבנ"צ בשינקין.

אחרי כשלושת רבעי שעה שעשינו עיניים למנות שחיכו על השולחן, הבנו שהם כבר לא יחזרו, אז לגנו לעצמנו את הצלחות שלהם ואכלנו את האוכל שלהם.

אח"כ נריה פתח לי וריד באמצע הרחוב.

אח"כ הלכנו לנריה וראינו "באג לייף".

איזה מין ערב זה?!

____________________________________________________________________________ 

כבר כמעט חצי שנה שאטיאס בקורס חובלים, וכבר כמעט חצי שנה שהמשפחה שלו עזבו את הבית שלהם במטרה לעבור למגדלי יוקרה שעדיין לא סיימו לבנות. בינתיים המשפחה נודדת מדירה זמנית לדירה זמנית, כל פעם עולים יותר צפונה. בכל פעם שאטיאס יוצא לאפטר (משהו שקורה בערך פעם בחודש)- הוא שואל את אמא שלו איפה הם גרים הפעם, ולשם הוא נוסע.

"טוב, אז לאן אני נוסע?", נריה שאל אותי ואת שוחט שישבנו אצלו ברכב עם בגדי ים.

"אני הייתי אצלו", שוחט אמר, "בוא נקווה שהוא לא עבר דירה עוד פעם".

נסענו לכיוון הרצליה. אטיאס אמר שבדירה הזמנית הנוכחית שלו יש להם בריכה פרטית והזמין אותנו לבוא לעשות אצלו שחיית בוקר טובה. הצעה מגונה אך מגניבה.

מסתבר שהדירה הזמנית שלו זה סוג של מלון שהייתי שמח לגור כל החיים שלי בלובי שלו.

האבסורד הגדול הוא שאטיאס, החובל לעתיד, גר עכשיו ברחוב "יורדי הים" במרינה בהרצליה.

האבסורד הענק הוא שאטיאס ישן בסלון, כי אין לו חדר.

"אתה עדיין ישן בסלון?", שוחט שאל את אטיאס לאחר שיצאנו מהבריכה וישבנו להתייבש בשמש.

"בואנה, איזו רוח נעימה", אטיאס התלהב ואכל קצת מהאבטיחים שהוריד מביתו.

"לפי ההתחמקות שלך אני מבין שאתה עדיין ישן בסלון..."

"שמע, מה אכפת לי? זה סבבה לגמרי, אתם סתם מפונקים".

"לא נורא", נריה אמר, "זה ידוע שאטיאס אוהב ש...איך נגיד את זה בצורה עדינה?"

"שדורכים עליו", השבתי.

"שיורקים עליו", נריה אמר.

"שמשתינים עליו", הוספתי.

"מחרבנים עליו והוא מנגב להם", נריה הביא אותה  בנוק-אאוט.

____________________________________________________________________________ 

אנשים שצריך להשתין עליהם:

-חיילים שתוקעים את כרטיס הנסיעה שלהם מהרכבת בתוך הקיפול של השרוול, משל היתה זו דרגת "רב-קטר".

-ארמנים מהרובע הארמני.

מה הם קשורים לעולם? מה הם תופסים לנו רובע בירושלים?!

____________________________________________________________________________ 

~משחקים ריסק (משחק של כיבוש ארצות ויבשות), נריה מחמש הרבה חיילים באזור אירופה~

אני: "הופה, מישהו פה חם על אירופה"

נריה: "אני לא מנסה לכבוש את אירופה, אני רק מפגין נוכחות"

אני: "כן, זה גם מה שהיטלר אמר"

נריה: "חתיכת נוכחות הוא הפגין!"

אני: "היטלר בהחלט היה נוכח!"

~אטיאס חובש כובע קש~

נריה (בכעס): "למה אתה חובש כובע?"

אני: "זה הכובע של גידי"

נריה ואני (בכעס): "זה לא תירוץ!!!"

____________________________________________________________________________ 

גרין: "אני הולך לשאול אותך שאלה, ואתה הולך לענות לי עליה, לא משנה כמה מוזרה היא תהיה"

אני: "לך על זה"

גרין: "אתה מכיר מישהו שמנגן על כינור?"

אני: "אממ...כן, יש את אח של אביה גולדפרב"

גרין: "נכון! נכון! זכרתי מישהו כזה מתקופת הרצוג"

אני: "למה אתה צריך אותו? אתה מקים להקה?"

גרין: "לא, אני מציע נישואים לחברה שלי."

דיברתי עם אביה. הוא אמר שגרין קבע עם אחיו באיזה פארק בפתח תקווה, שם גרין מתכנן שאח של אביה יכנס בעיצומו של איזה רגע רומנטי בין גרין וחברתו, ינגן איזו בלדה מרגשת ואז גרין ישלוף את הטבעת.

היום קיבלתי מגרין SMS הזמנה לאירוסין. הוא בטח חיכה לאחרי פסח שלא יהיו בעיות של חשש קטניות או חשש יותר מדי בני עקיבא. גם ככה לא יכול להיות משהו יותר בני עקיביסטי ממשגיח כשרות בנח"ל שמציע נישואים לחברה שלו בפארק בפתח תקווה.

שיהיה במזל!

******************

שבת שלום!