לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

ממתי אוטובוסים עולים 6.40, למען השם? אני זוכר את התקופה שנסיעה עלתה 5.10, כשהיינו הולכים לשיעורי ספורט של אהרוני, או לחוג השחייה של אהרוני. לאהרוני הזה היו הכשרות כמאמן בכל ענף ספורט אפשרי, אולי חוץ מקפיצה במוט. טוב, מי לעזאזל קופץ במוט? זה הספורט הכי הזוי בעולם. כאילו, תקפוץ עם הרגליים, מה אתה מרמה? עוד מעט יהיה גם קפיצה למרחק עם טרמפולינה, או גולף עם מגנטים שמחוברים לכדור ולגומה, או יריית כדור ברזל עם תותח.

חוץ מזה, נניח ואני רוצה להיות קופץ במוט, מאיפה לעזאזל מתחילים? כאילו, יש חוגים של קפיצה במוט שאפשר להירשם אליהם?

לעניינינו- שש ארבעים. זה המחיר של כרטיס נסיעה עירונית בגוש דן, כך מסתבר, אחרי שנה וחצי לפחות שלא נסעתי באוטובוס עירוני לא על מדים. טוב נו, נשלם שש ארבעים. זה לא שאני מתכנן להוציא עוד כסף בהמשך הערב, אני בסך הכל נוסע לבקר את הפלס הגרמני ולשחק איתו במשחק "ריסק", לכבוש את גרמניה ולצחוק עליו (תוך כדי מועל יד כמובן).

"איפה הריסק?", הפלס קיבל את פניי בחמימות.

"שלום גם לך", עניתי לו, "מה שלומך? גם אני התגעגעתי אליך מאוד"

"נו, איפה הריסק?"

"אז זהו, בנוגע לריסק... אין ריסק, הוא אצל חבר שלי"

"תשבע שאין ריסק!"

"אולי תציע לי משהו לשתות קודם?"

"יש סודה בחדר"

"מה סודה? מה אני בן שמונים?"

"יש מים בברז"

איזה אירוח אברהם-אבינואי-פירס-קלאסי-קלאב-הוטל-לוטרקיאי!

"יש כוס כשרה?", שלפתי כוס מלוכלכת מהכיור.

"כל הכוסות כשרות", אמר לי הגרמני, "אל תנסה לעבוד עליי, אני יצאתי עם דתייה"

"זה שהיא גרה בהתנחלות זה לא הופך אותה לדתייה."

חצי דקה אחרי הגיע תום, חבר של הפלס, אותו פגשתי רק פעם אחת בחיי- בנסיעה להפלס. בתחילת הנסיעה, כשעוד עמדתי, ראיתי אותו יושב ואהבתי מאוד את החולצה שלו שהיתה מודפסת עליה התמונה המפורסמת של רביעיית הביטלס חוצים את ה"הבי רווד" וכתוב למטה "רק על הקווים".

"היי, אתה היית איתי באוטובוס!", אמרתי לתום, "ואהבתי את החולצה שלך!"

"היי נכון", תום התלהב, "גם אני אהבתי את החולצה שלך". אני לבשתי את חולצת שמירת הנגיעה שלי- שתי כפות ידיים והכיתוב "דונט טאץ'".

"לכולנו יש חולצות מגניבות!", הפלס התלהב, כשהוא מותח את החזה והכיתוב "100% KOSHER" בולט על חולצתו. איזה מאה אחוז כשר? הבנאדם אוכל חזיר בחלב אימ-אמא שלו!

חמושים בחולצות המגניבות שלנו, יצאנו חבר מהטירונות ומהקורס חובשים (הפלס), חבר שלו שאני מכיר 20 דקות (לא כולל הנסיעה באוטובוס) ואני להסתובב ברחובות רמת גן ולמצוא תעסוקה בחסות החשכה.

"דיברתי עם רותם", תום הודיע לנו אחרי שיחת טלפון קצרה, "יש לה מונופול"

"אז הולכים אליה לשחק מונופול?", הפלס שאל.

"כן", תום ענה, "ואולי היא תביא את החברה ההיא שלה.

נהדר! עוד אנשים שאני לא מכיר.

"מי זו רותם?", שאלתי.

"חברה של תום", הפלס ענה.

"היא לא בדיוק חברה שלי", תום התגונן.

"מה זאת אומרת לא בדיוק חברה שלך?", שאלתי. תום השפיל את פניו והתחיל לגמגם.

"מה אתה חושב על בחור בן 20 שיוצא עם ילדה בת 16 וחצי?"

"תראה", התחלתי לנתח את העניין, "מצד אחד- היא מעל גיל 16, אז היא מתחילה להיות חוקית"

"אבל חוקית רק לבני 18", הפלס הדגיש.

"נכון", עניתי, "אבל אני מדבר על העיקרון, וזה חוץ מהעובדה שהיום אי אפשר לדעת על אף אחת בת כמה היא. אתה יכול לראות בת 15 שנראית בת 20 ובת 30 שנראית בת 20"

"אז זה נורמלי שאני יוצא עם ילדה בת 16 וחצי?" תום היסס.

"אז זהו, שמצד שני זה לא עובר את חוק השבע", אמרתי.

"זה כן עובר את חוק השבע", הפלס טען.

"לא נכון" עניתי, "עשרים לחלק ל-2 זה יוצא 10, תוסיף לזה 7 זה יוצא 17, אז 17 זה הגיל המינימלי שהוא יכול לצאת איתו, ומתחת לזה הוא נחשב לפדופיל"

"נו, אז זה עובר", הפלס אמר, "גיל 16 וחצי זה עובר את החוק"

"נו כן", אמרתי, "אז זה לא חוקי! הוא פדופיל!"

"נו, בדיוק!", הפלס ואני הגענו לעמק השווה.

"אז המסקנה היא שאתה פדופיל", אמרתי לתום שהמשיך להשפיל את פניו, "ועד עכשיו זה היה לי מוזר ללכת לשחק עם הפלס ועם חבר שלו שאני לא מכיר מונופול באמצע הערב, אבל עכשיו כשאתה אומר לי שאנחנו הולכים לשחק עם ילדה שעוד מעט מתחילה את כיתה יא'- זה בכלל מוזר לי".

רותם פתחה לנו את דלת ביתה בברכת "לכולכם יש חולצות מגניבות". מסתבר שהיא ג'ינג'ית ושיש לה 7 צ'ינצ'ילות. מביתה בקעו צלילי הפסנתר של אחיה, כנראה, שלא שם לב עם מי אחותו הקטנה מסתובבת. עלינו לגג, שם היה מוכן המונופול החדיש.

רק בשבת שיחקתי מונופול עם שוטים של פידג', אבל זה היה מונופול שהוא אפילו לא המונופול הישן. זה מהחיקויים של המונופול הישן, כל ה"אלוף העסקים" האלה, שקונים את תל אביב ב-500 שקלים והירושה שאתה מקבל מסבא שלך זה גג 300 ₪ (אם אפשר לקרוא לשקלים האלה שקלים חדשים).

פתאום אנחנו צריכים לשחק את המונופול המחודש- כזה עם כרטיסי אשראי שנטענים בתוך לוח דיגיטלי מגניב כזה, וכל דבר שם שווה מיליונים.

"אבל זה לא שווה לשחק בלי כסף", אמרתי, "אי אפשר לרמות ככה"

"כן, בלי רמאויות המשחק לא כיף", אמר הגרמני.

ובכן, מסתבר שכשהלוח הדיגיטלי בידיים שלך- הרבה יותר קל לרמות. אתה אמור לקבל 4 מליון, אתה מעלה לעצמך ל-7 מליון. אתה אמור לקחת ממישהו 100,000 אתה לוקח ממנו מליון. גם ככה תום והחברה-לא חברה הקטינה שלו מרוכזים יותר במגש המצ'וקמק שהם קנו ב-80 שקלים.

"אחח איזה כיף להיות עשיר!", הפלס שוב העלה קנה מלון שהיה אמור לעלות לו 10 מליון אבל הוא שילם עליו בקושי 5, תחת השגחתי כמובן.

"כיף להיות עשיר במשחק", אמרה לו רותם, "אבל במציאות אין לך כסף אפילו לפיצה".

למי אכפת מהמציאות? תראו איזו מציאות הזויה- אני יושב עם חבר, חבר שאני לא מכיר של החבר ועם חברה-לא חברה קטינה של החבר שאני לא מכיר של החבר, ואנחנו משחקים מונופול ב-11 בלילה, כשלמחרת אני אמור לחזור לבסיס. ומתי לעזאזל האוטובוס האחרון שלי? והאם יהיו לי 6.40 לשלם עליו? עזבו אתכם מציאות! במשחק אני והגרמני שולטים על חצי מדינה, כשאת רובה ככולה רכשנו במרמה (חוץ מהכותל, שעליו שילמתי מחיר מלא. זה הכותל, אחרי הכל).

מסקנה: בפעם הבאה שדין אומר לי "נפגש אצל הפלס בערב, אחרי שאני אעשה את הסידורים שלי בקיבוץ"- אני צריך לוודא שהתרנגולים בקיבוצים עדיין מקרקרים ב-5 בבוקר, אחרת דין יתעורר עוד פעם ב-3 וחצי בצהריים, יבריז לנו, ונצטרך למצוא לו אלטרנטיבה, וחברה-לא חברה קטינה של האלטרנטיבה. אה, כן, וגם לא להשאיר אצל נריה את הריסק! למרות שזה הריסק שלו בכלל.

למה אנחנו משחקים כל כך הרבה במשחקי קופסא? למה אין לנו כסף לבילויים נורמליים? למה אוטובוס עולה 6.40? איפה הצדק החברתי איפה?

חודש טוב!