מכירים את זה שאתם יוצאים מחדר קירור אל האוויר הישראלי היבש, או שאתם
נותנים לגימה ראשונה מכוס התה שלכם והמשקפיים שלכם מתמלאים באדים?
אם לא, כנראה שמעולם לא הרכבתם משקפיים (או שמעולם לא שתיתם תה או
יצאתם מחדרי קירור...מוזרים שכמותכם!)
ומכירים את זה שאתם מגיעים אל מחוז חפצכם אחרי שבדרך תפס אתכם גשם
זלעפות, ואתם מגיעים אל החדר היבש, רטובים מכף רגל ועד קדקוד, אבל הדבר שהכי חשוב
לכם כרגע זה לייבש את המשקפיים, אבל אין לכם באמת עם מה ליבש, בגלל שכל הבגדים
שלכם רטובים?
אם לא, יקח אתכם השד, כנראה שבאמת מעולם לא הרכבתם משקפיים. חלאות.
מכירים את זה שאתם באים ללכת מכות עם חבר, אבל חרדים נורא לגורל
המשקפיים שלכם, אז אתם צועקים "רגע, המשקפיים! המשקפיים!", והחבר, באקט
של חמלה, מסיר בעדינות את המשקפיים מעיניכם, מניח אותם בכבוד על המדף הקרוב, ואז
ממשיך לפרק אתכם מכות?
אם לא, ריבונו של פתח תקווה, תשרפו באש הגיהנום, יא רואי 6-6 מטונפים!
אלו, על קצה המזלג, סיבות טובות לעשות ניתוח להסרת משקפיים.
הסיבות לא לעשות ניתוח להסרת משקפיים הן כדלהלן:
-אם היה לי שקל על כל פעם שקראו לי אבו-ארבע\משקפופר\משקפלוצר\פישנזון,
אולי היה לי כסף לניתוח להסרת משקפיים.
-אני מוג לב שמפחד מסתימה בשן, אז שאני אתנדב לעשות ניתוח בעיניים?!
*************
ובכן, מאז שעברתי לתפקיד של שבוע-שבוע לחודשי השירות האחרונים שלי
בצה"ל, התחלתי בשבועות בבית במלאכת השינויים הדרסטיים בהכנה לחיי האזרחות
הממשמשים ובאים.
בין ההרשמה לבית הספר לקופירייטינג לבין השיפוץ הכללי בחדר השינה שלי,
מצאתי לי זמן לבדוק מה המצב הפיננסי שלי. בתור אחד שלא זוכר אפילו מה מספר חשבון
הבנק שלו, הצלחתי להבין די יפה שיש לי סכום שמספיק לי גם ללימודים המתקרבים וגם
לניתוח להסרת משקפיים שאני כל כך רוצה לעשות, וזה עוד בלי מענק השחרור שאקבל בעזרת
ה' בעוד כשלושה חודשים.
אז מצאתי לי זמן ללכת לבדיקות התאמה לניתוח במרפאות לייזר שונות ברחבי
תל אביב. נמצאתי מתאים בכולן, ומי שהכי מצאתי כמתאימה בשבילי היתה מרפאת CARE .
אבל איך אומרים אצלנו? "החייל מתכנן וקצין המיון צוחק"...או
שזה היה "אלוקים מתכנן וצ'אק נוריס צוחק", אני כבר לא בטוח... בכל מקרה,
אמנם אני זכיתי באומץ לב של אריה, אבל אמא שלי, שהיא הפולניה הכי לחוצה עלי אדמות,
החליטה למנוע ממני לעשות את הניתוח עד שהיא תלך להיוועץ עם רבנים ורופאים בכירים.
רק אחרי כמה שבועות היא מצאה את הרופא המתאים לניתוח שהיו לו הכי הרבה
המלצות ושאצלו היא תרגיש הכי בטוחה (למרות שבמקרה של אמא שלי, להרגיש בטוחה עם
רופא שעושה ניתוח בעיניים זה כמו שאני הרגשתי בטוח כשהצבעתי לביבי בבחירות
הקודמות).
***************
אנשים רבים אמרו לי שאני יכול לסמוך על אותו רופא (ד"ר יובל
דומניץ) בעיניים עצומות. עוד כמה אני ייעצו לי לא לספר להרבה אנשים על הניתוח כי
יש ברכה בדבר הסמוי מן העין. ואני רק חשבתי לעצמי, אולי לא נגיד ביום הניתוח שלי
משפטים הכוללים את הצירופים "עיניים עצומות" ו"סמוי מן העין"?
ביום ראשון הלכתי עם אמא לניתוח.
נכנסתי לחדר הניתוח, בחוץ אמא קראה תהילים. אני נשכבתי על מיטת
הניתוחים והתחלתי להתלוצץ עם מנתחיי תוך כדי שהם מתעסקים לי עם העיניים ואני רואה
מחטים ונקודות אדומות וטיפות שונות ומשונות גולשות לי על החיים.
תוך משהו כמו 8 דקות הניתוח הסתיים, יצאתי החוצה שמח וטוב לב ואפילו
יכולתי לראות שהפקידה שעשתה לי עיניים קודם לכן נראית טוב. (ולשאלת השאלות: אם
בחוה "עושה לך עיניים" לפני ניתוח להסרת משקפיים, זה מקל על הניתוח?).
בערב שלאחר הניתוח וביום שלמחרת (שני) הרגשתי כמו אחרי צלילה ממשוכת
בבריכה עם עיניים פקוחות.
כאב לי הראש, היתה פוטופוביה (רגישות לאור) נוראית, העיניים שרפו לי,
דמעתי ודמעתי ללא הפסקה ואופן כללי, נראיתי מסומם אש.
טיפות העיניים שאני לוקח בתדירות גבוהה יותר ממפלגות שקמות ומתפרקות
בארץ אמנם הקלו את הצריבה, אבל הן נתנו קונטרה לדמעות שלא לזלוג.
אני: "שלומי, תביא לי קצת במחשב"
שלומי: "בסדר, אני לך, אל תבכה!"
מה שכן, ראיתי לא רע ותפקדתי טוב ביומיים האלו. אפילו ראיתי שלושה
סרטים והלכתי עם קרני ונריה לכיתת אומן של "קונסידר דה סורס", גם בגלל
שפספסתי שתי הופעות שלהם במוצ"ש ובראשון, והם מאוד התבאסו מזה, וגם בגלל שלא
הייתי עם קרני ונריה בשיעור כלשהו ביחד מאז שיעורי מתמטיקה 4 יחידות לפני יותר מ-4
שנים.
*****************
ביום השלישי התחילה החמרה.
לא רק ששרף לי בטירוף, גם היו רגעים שהיה לי קשה לפקוח את העיניים.
חוץ מזה, הפסקתי לדמוע, וזה לא היה טוב. העיניים שלי היו יבשות לגמרי וראיתי
מטושטש, גם מקרוב וגם מרחוק. פשוט לא הצלחתי לקרוא כלום!
מצאתי את עצמי יושב בבית, בחושך ושומע שירים עצובים בניסיון לבכות.
שמעתי את השירים הכי עצובים שאני מכיר, מרדיוהד דרך אביב גדג' ואביתר בנאי ועד
עמיר בניון ואייל גולן. על הדרך, בראש שלי, קברתי את כל המשפחה והחברים. אבל כלום.
דמעה אחת מסכנה לא זלגה לי מהעיניים. נשארתי מסטול ויבש.
אבא: "גם על אברהם אבינו היה כתוב שהיום השלישי היה לו היה כואב
וקשה"
אני: "כן, אם מחשבים לפי השעות זה לא בדיוק היום השלישי"
אבא: "גם לאברהם אבינו לא כאב בדיוק באותו מקום שלך כואב, בוא לא
נהיה קטנוניים".
ביום הרביעי ניסיתי טקטיקה אחרת. אמנם המשכתי לרבוץ בחושך, אבל ניסיתי
לבכות מרוב צחוק. שמעתי מערכונים ותוכניות רדיו משעשעות שעשו לי טוב על הלב, אבל
לא עזרו לי להוריד דמעות.
הבנתי שאם אני לא אצא מהבית בקרוב, אני אמות כמו השרקן שהיה לי
כשהייתי קטן, בודד, עצוב, עם מוגלה מסביב לעיניים וקבור בקקי של עצמו (אין לי מושג
איך הייתי מגיע למצב הזה, אבל אם השרקן שלי הצליח למות ככה- נסתרות דרכי האל).
יצאתי בערב עם מנש וליאור. אכלנו שווארמה ושיחקנו סנוקר ואפילו ניצחתי
אותם, וזה עוד בלי לראות על איזה כדור בדיוק אני מכה.
*************
היום זה היום החמישי. אני מרגיש שיפור גדול ורואה מספיק טוב בשביל
לכתוב פוסט. אמנם זה נעשה בחדר חשוך ובעודי מרכיב משקפי שמש, אבל הכל בסדר. לפחות
אני לא צריך לשים שוב את השיר "דמעות" ולקוות שאייל גולן ירפא לי את
העיניים.
אז הנה תמונות ראשונה לאחר הניתוח. אמנם לא חסרות פה בבלוג תמונות שלי
שאני לא מרכיב משקפיים, אבל הפעם יש לי משקפי שמש על הראש, אז אני מגניב במיוחד.
שבת שלום, ממבות צחורות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
