היו לי הרבה ערבים טובים בשירות הצבאי (וכשאני אומר "ערבים
טובים" אני מתכוון לשעות החושך, כי חוץ מחמודי הבדואי, לא יצא לי להכיר ערבים
טובים בשירות הצבאי), אבל אני בכיף יכול להצביע על חתונתה של קרן, האקס-מפקדת שלי,
כערב אולי הטוב ביותר, שנפל לי על התקופה הטובה ביותר של השירות.
זה היה לפני שנה וחודש בדיוק, כשחזרתי לבסיס אחרי שלושה שבועות של
קורס "חובש תעופתי" כמצטיין הקורס, הדלקנו נרות חנוכה במרפאה ויצאנו אל
החתונה.
אחרי ערב מהנה במיוחד, מצאנו את עצמנו ב-1 בלילה מחוץ לאולם, שיכורים
מתים. מנש שכב בפינה אחרי שהקיא על אחד השולחנות באולם. ליאור ואני נקרענו מצחוק.
להפתעתי, איליה, האקס-מפקד שלי, לא הראה סימני דאגה מהמצב. טוב, כנראה זה בגלל
שהוא היה מסטול יותר מכולנו.
"איך תצליחו לתפקד בבסיס ככה?!", איליה צחק, "כולכם
מסטולים! איך תצליחו לחזור לכוננות במצב כזה? מה אם תהיה לכם הקפצה באמצע הלילה?
תראה את מנש, הוא בחיים לא יוכל לנהוג ככה על האמבולנס!"
הסתכלנו על מנש ששכב מקופל בצד ונקרענו מצחוק.
"אל תדאג", הרגעתי את איליה, "נחזור לבסיס במונית והכל
יהיה בסדר, כבר תפסנו כוננות בבסיס במצבים גרועים יותר"
זה לא משהו שכדאי להגיד למפקד שלך, אבל כשגם אתה מסטול וגם המפקד
מסטול, אתה לא בדיוק חושב...
"הווו", איליה צחק ונתן לי כמה סטירות, "תפסתם כוננות
בבסיס במצבים גרועים יותר? אני בטח אקרא על זה בספר שלך: דברים שאני יכול לספר
למפקד שלי רק בדצמבר 12."
תמיד כשדיברנו ליד איליה ברמיזות וקודים על שטויות שעשינו או שאנחנו
מתכוונים לעשות, הוא תמיד אמר שהוא מחכה לשמוע דיווח מלא על הדברים האלה כשאני
אשתחרר, בדצמבר 12.
עברו שנה וחודש. הכותרת של הפוסט השתנתה ל"דברים שאני יכול לספר
למפקד שלי רק בינואר 13", מהסיבה הפשוטה שאיליה, המפקד שלי, גילה מוקדם מדי
על חלק מהמעללים שלי, לא צחק מהם כל כך ושלח אותי לכלא.
חיכיתי הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. וזה לא שאני הולך לכתוב עכשיו על
כל מעלליי, אבל הנה סיפור אחד שאני אוהב במיוחד. אם באמת הייתי כותב ספר עם כל
הקטעים האלה, כמו שאיליה הציע לי בזמנו, זה בהחלט היה הסיפור הפותח.
************************
פרק א'- טיול עם האמבולנס
זה היה בערך חודש וחצי אחרי החתונה של קרן, כמה שבועות לפני השחרור או
הכניסה לקבע של מנש (עדיין לא היו סגורים אם אפשר להחתים אותו לחודש קבע).
באותה תקופה הייתי ה"אחראי כוננות חירום" של המרפאה. מתוקף
תפקידי, היה עליי לדאוג שכל ציוד החירום של המרפאה יהיה תקין ומוכן לשימוש בהקפצות
ואירועי חירום. אי לכך ובהתאם לזאת, הכרתי את הציוד על בוריו ועל
מייד-אין-צ'יינהו.
היה לי מן מנהג כזה, לבוא מדי פעם אל קרן ולדווח לה על תקלות שקריות
בגוף האמבולנס. הייתי מחרטט לה משהו על זה שהבלון-חמצן פג תוקף או שיש דליפה בווסת
הלחץ, והיא מיד היתה נלחצת, מתקשרת ל"גף רכב" שיביאו אלינו נהג עם
רישיון לאמבולנס שיתפוס כוננות במרפאה עם האמבולנס החלופי, ושולחת אותי עם מנש
(נהג האמבולנס) ועם האמבולנס "הבעייתי" לתקן את ה"תקלה"
בצריפין או בתל השומר, וככה מנש ואני זכינו לימים שלמים בהם טיילנו עם האמבולנס
בכל מחוזות חפצנו, מבקרים חברים, שומעים מוזיקה, עושים שטויות ובעיקר נהנים
מהפז"מ שדפק בזמן שאנחנו נוסעים באמבולנס מחוץ לבסיס.
אותו סיפור, כאמור, התחיל קצת לפני
השחרור של מנש. קרן היתה בירח הדבש שלה, ולכן אפילו לא היינו צריכים להמציא
תירוצים. פשוט החלטתי שמנש ואני נוסעים לטיול אחרון עם האמבולנס לפני שהוא משתחרר
לי.
הבעיה היא שעל הבוקר, עוד לפני שמנש הספיק לשתות את הקפה של הבוקר,
מגדל הפיקוח של הבסיס הקפיץ אותנו לאזור המסלולים.
בדרך כלל הקפצה של המגדל זה משהו שלוקח כמה דקות, אבל כשהגענו באותו
רגע אל המסלול וראינו מטוס שסטה מהמסלול שלו, "מונח" בצד הדרך, ואת כל
צוותי החילוץ והכיבוי שצריכים להנדס עכשיו את הגרירה שלו, הבנו שנצטרך להישאר שם
ליתר ביטחון לפחות עוד שעה וחצי, וזה ממש לא התאים ללו"ז של הטיול שלי ושל
מנש.
עליתי בקשר מול מגדל הפיקוח והודעתי להם שאנחנו צריכים להחליף אמבולנס
בגלל תקלה בבלון החמצן. נסענו מהר מהמסלולים אל גף רכב ואל המרפאה כדי להחליף
אמבולנס (במקום האמבולנס הנוכחי), נהג אמבולנס (במקום מנש) וראש צוות (במקומי).
מנש העביר לניסו (שם בדוי) את המפתחות של האמבולנס החלופי, אני העברתי לנעם את
פאוץ' הסמים (פאוץ' עם מורפיום שכל ראש צוות צריך לשים עליו בכל הקפצה), הצוות
המחודש חזר למסלולים, ומנש ואני התפנינו לעלות על האמבולנס ולצאת לטיול המתוכנן.
היה לנו אחלה של טיול. נסענו עם האמבולנס לירושלים כדי לאכול שווארמה
עם אבא של מנש, ולבקר את דודים של מנש שצרבו לנו דיסק עם סרטים שיהיה לנו לערבים
האחרונים שנשארו למנש במרפאה.
חזרנו למרפאה בערב עייפים אך מרוצים, לא היה לנו מושג למה יגרום כל
הסיפור הזה.
***********************
פרק ב'- איפה הסמים?
יומיים אחרי הטיול של מנש
ושלי עם האמבולנס, קרן חזרה מירח הדבש שלה בדיוק ל טקס "סיום תקופה"
בבסיס. כל הבסיס מתכנס במקום אחד, משמע- שני צוותים רפואיים באמבולנס עם כל הציוד
הדרוש בכוננות מדוגמת.
רק שצצה לה בעיה קטנה:
לאן נעלם פאוץ' הסמים?
נסענו אל הטקס עם פאוץ'
הסמים החלופי, ומיד אחרי שהסתיים הטקס חזרנו למרפאה והפכנו אותה בניסיון למצוא את
הסמים. כל הניסיונות עלו בתוהו. איליה וקרן ממש לא היו מרוצים מהמצב. 10 אמפולות
של מורפיום ומזרקים שנעלמים סתם ככה זה לא משהו שעובר לסדר היום בשום מקום, בטח לא
בצה"ל.
כל המרפאה התכנסה בקבלה
וניסינו לשחזר מי ראה את הסמים בפעם האחרונה ואיפה. אני אישית יודע שהפעם האחרונה
שראיתי את הפאוץ' היתה כשהבאתי אותו לנעם, כשהיא וניסו באו להחליף את מנש ואותי
בהקפצת המסלולים. מעבר לזה, לא הצלחתי להגיע לשום תובנה, וגם שאר החובשים והמפקדים
לא הצליחו להעלות על הדעת לאן הסמים נעלמו.
זה הלך ונהיה גרוע יותר.
היה ברור שהולכים לערב בזה את מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) ושמשם זה יהיה ממש לא
נעים.
הרס"ר, סגן מפקד
הטייסת ומפקד הטייסת הגיעו למרפאה והתחילו לשטוף אותנו. מפקד הטייסת אמר שמבחינתו יש
שתי אופציות גרועות- או שמישהו התרשל ואיבד את הסמים, שזה חמור מאוד, או שמישהו
עשה יד אחת וגנב או סייע לגניבת הסמים מהמרפאה, שזה סופר-חמור.
"זה לא נכון!",
הייתי היחיד שהעז להתקומם נגדו.
"גם אם זה לא נכון-
ככה אני רואה את הדברים!", הוא הסתכל עליי עם אש בעיניים.
מפקד הטייסת אמר לנו
שכדאי שנמצא את הסמים, כי מחר על הבוקר התיק הזה עובר למצ"ח. אחרי השיחה הוא
תפס אותי בצד ואמר שלא מתאים לי להתקומם נגדו, כי אני בחור חכם ואמור להבין את
הסיטואציה. אמרתי לו שהאנשים במרפאה הם כמו אחים שלי ואין מצב שמישהו מהם גנב,
ושהוא עוד יראה שאני צודק.
החשוד העיקרי שלי היה
ניסו.
ניסו לא בנאדם רע, אבל
הוא בהחלט חמור גדול שהמוטו שלו זה "סוף מחשבה במעשה תחילה", ולפעמים
המחשבה בכלל לא נכנסת לתמונה. אם הוא גנב את הסמים, חשבתי לעצמי, יש סיכוי גדול
שהוא אפילו לא יודע שזה מורפיום. הוא בטח סתם ראה ולקח. חמור שכזה.
התחלתי לפעול בחכמה לשלוח
לו הודעות בסגנון "יש לך מושג איפה הסמים? כולם מחפשים אותם!", ואחר כך
"בואנה, אנשים פה העלו את השם שלך בחקירה מול מפקד הטייסת...", ידעתי
שזה יבהיל אותו. ידעתי שאני צריך לגרום לו לעזור לי.
בסופו של דבר, סמוך ל-12
בלילה הוא מתקשר אליי ומבקש להיפגש איתי איפשהו בבסיס.
הלכתי לשם והלב שלי דפק
בטירוף. הוא היה שם עם עוד חבר מגף רכב, שניהם הסתכלו לכל הכיוונים וסימנו לי לבוא
לאיזו פינה חשוכה.
"מה המצב
שלנו?", ניסו שאל.
"תראה", עניתי
לו בשיא התמימות, כאילו אני עדיין לא יודע\לא אכפת לי שהוא גנב את הסמים,
"מפקד הטייסת ממש חם עליך... מחר על הבוקר זה עובר לחקירת מצ"ח וגם אתה
תהיה שם. אני מציע שנחזיר את הסמים למרפאה כמה שיותר מהר והם בטח כבר ישכחו מכל
הסיפור ברגע שימצאו את הסמים."
ניסו השביע אותי שמה שהוא
אומר לי נשאר ביננו ובין אלוקים, ואז הוא הודה שהוא לקח את הסמים. איזו הפתעה! עוד
מעט גם תספר לי שאתה אוהב לשמוע עופר לוי.
ניסו הוביל אותי לאזור
מבודד וחשוך יותר בבסיס, משהו מפחיד רצח. הרגשתי כאילו ניסו הוא תומר מ"הילדים
מגבעת נפוליאון" שגנב את "הגוי" בשביל הריגוש, ועכשיו, כשהוא הבין
שהוא הסתבך עם זה, הוא צריך עזרה להחזיר את הגניבה. ואני כמובן עידו, האשכנזי
החכם, שעומד לסייע לגנב.
ניסו הראה לי את פאוץ'
הסמים. הכל היה שם. מזרקים ו-10 אמפולות של מורפיום. הוא באמת לא ידע מה הוא לקח
ולא היה לו מושג למה הוא לקח את זה.
עכשיו ניסו סומך עליי
שאחזיר את הסמים למרפאה בלי שאף אחד ירגיש וכל המצב ישכח, בדיוק כמו עם
"הגוי".
7 דקות הליכה, זה זמן
ההליכה מאותו מקום מבודד בחזרה למרפאה, וזה הזמן שהיה לי לחשוב מה אני עושה עם
הפאוץ' שנמצא מתחת לחולצה שלי.
כבר עזרתי לניסו בעבר.
זייפתי לו פטורים, קימבנתי לו דברים מהמרפאה, ואפילו נתתי לו אליבי שהוא כאילו
טופל במרפאה באיזה ערב שתפסו אותו חוזר שיכור לבסיס. הדבר האחרון שאני זה מנאייק,
ואני לעולם לא מלשין, אבל ידעתי שפה כבר אין לי סיכוי. במוקדם או במאוחר נעם תודה
שהיא שכחה את פאוץ' הסמים באמבולנס באותה הקפצה, והיחיד שהיה עם האמבולנס באותו
יום והיתה לו גישה אל הפאוץ' זה ניסו. חוץ מזה, בחיים אני לא אצליח להחזיר את
הסמים למקום שלהם (בתוך כספת שנעולה בתוך חדר התרופות שנעול וצרור המפתחות שלו
נמצא אצל המ"ע התורן) בלי שיראו אותי. וגם אם אצליח, בין כה וכה לא יעברו
בשתיקה על הגניבה ומישהו מהחברים שלי במרפאה יידפק. מי יודע, אולי גם אני.
למחרת מפקד הטייסת שפט את
ניסו, את נעם ואת אדווה.
אדווה קיבלה שבוע ריתוק
על אי בדיקת ציוד (זה היה התפקיד שלה באותו יום).
נעם קיבלה 25 יום ריתוק
בגלל ההתרשלות בשמירה על הסמים, וגם הורידו אותה מתפקיד מ"ע (מה שאומר- יותר
לא מנהלת הקפצות ויותר אסור לה להיכנס לחדר התרופות).
ניסו קיבל 30 יום כלא
ונשלח מיד לכלא 6.
מצחיק קצת שבלי שום קשר
לאותו סיפור, גם אני נשפטתי אצל מפקד הטייסת וקיבלתי 30 יום כלא. כשיצאתי מהכלא,
לפני שפסלו לי מקצוע, הייתי "עציץ" במרפאה ושלחו אותי לכל מיני
שליחויות. אחת השליחויות היתה להביא תרופות מבסיס ציוד רפואי, והנהג שהסיע אותי
לשם היה לא אחר מאשר ניסו. כמה אבסורדי זה ששני חיילים שישבו חודש בכלא 6 בגלל
עבירות שקשורות לתרופות נשלחים להביא ביחד תרופות למרפאה. אוי, צה"ל
צה"ל, כמה שאתה טיפש!
************************
פרק
ג'- חוזרים לשגרה
כל הסיפור הזה הכניס את
המרפאה תחת זכוכית מגדלת רצינית של הרס"ר ושל מפקד הטייסת. זה לא מנע מאתנו
להמשיך את השכונה הכוללת במרפאה.
כמה שבועות אחרי אותו
מקרה סגרתי עם מנש את השבת האחרונה שלנו ביחד.
כשסוגרים שבת במרפאה יש
מפקד צוות (הפעם זה הייתי אני), נהג אמבולנס (מנש), שני חובשים (הפעם אלה היו מירי
ורגב, שמות בדויים כמובן) ופקידה (הפעם זו היתה מרינה, שם בדוי).
חוץ מאיתנו סגרה גם נעם,
בגלל הריתוק שלה.
היחיד שמותר לו להיכנס אל
חדר התרופות (המקום בו יש גישה את הארון בו נמצאים הסמים) זה אני, כמובן. לאחרים
אסור להיכנס, במיוחד לא לנעם, אחרי כל הסיפור עם הרשלנות.
הצוות הרפואי נמצא כל
הזמן במרפאה בשבת, וכשמישהו יוצא משם הוא צריך לקחת איתו מוטורולה ולהיות בהאזנה ולא
רחוק מדי, למקרה שתהיה הקפצה.
בערך בשעה 6 בערב, קצת
אחרי שיצאה השבת, רגב נכנס אל חדר הבנים ואמר לי שמחפשת אותי קצינה בדרגת רב-סרן
(שכנראה תפסה כוננות של "מפקד טייסת תורן" באותו ערב). עזבתי את עיסוקי
(גלישה באינטרנט בלפטופ של מנש) וחציתי את המסדרון עד תחילתו כדי לעמוד ולדבר עם
הקצינה.
הקצינה התעניינה במה קורה
ואיך עברה השבת. היא נראתה מאוד חשדנית, אבל עניתי לה בחיוך ולעניין. ככה פטפטנו
דקה וחצי בקצה המסדרון, ואחרי שסיימה את החקירה\שיחה הקצרה היא איחלה לנו המשך ערב
נעים ויצאה מהמרפאה, ואני חזרתי לשמוע מוזיקה בלפטופ של מנש.
"מה היא
רצתה?", רגב שאל אותי.
"סתם לראות מה
קורה", אמרתי לו, "אתה יודע, בטח אחרי כל הסיפור עם הסמים אנחנו ממש
במעקב של כולם ורוצים לוודא שאין בעיות והכל כרגיל"
"אתה רוצה להגיד לי
שהיא טרחה לבוא עד לפה", רגב חייך, "היא כבר ממש הגיעה עד למרפאה כדי
לוודא שהכל בסדר, והיא לא שמה לב לכל מה שקורה מתחת לאף שלה ומכל הכיוונים
שלה?!"
"למה מה קרה
כבר?", שאלתי, ואז רגב התחיל למנות את כל העבירות שמתרחשות כרגע במרפאה מהקל
אל החמור:
מפקד המרפאה התורן נמצא
בסוף המסדרון שהיא עומדת בו, יושב בחדר הבנים עם לפטופ ומפזר חום לא תקניים ולא
מאושרים.
בהמשך המסדרון, מול האף
שלה, יושבות נעם ומירי בחדר התרופות, לשתיהן אסור להיכנס לשם, אחת מהן בגלל שהיא
איבדה סמים ממש לאחרונה.
ממש משמאלה, בחדר
הטיפולים, רגב עמד עם איזה ערס מהבסיס ועזר לו לזייף פטורים.
מימינה, בקבלה של המרפאה
(שהיתה חשוכה), הפקידה (מרינה) וחבר שלה (שאז היא טענה שהוא לא חבר שלה אבל היום
היא מודה שכן) שוכבים מתחת לשמיכה ביחד ו...כנראה שהם לא משחקים שש-בש.
ומנש? איפה נהג האמבולנס
נמצא בכל הסיפור? שעה ניסיתי לתפוס אותו בטלפון ולא הצלחתי.
בדיעבד, הסתבר לי שבאותו זמן שהקצינה
באה לבדוק שהכל תקין, מנש בכלל היה בירושלים, שיכור ועירום עם האקסית שלו... גם הם
כנראה לא שיחקו שש-בש...
"נו,
מה הבעיה?", אמרתי לרגב, "הכל כרגיל!" 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
