בימי שני וחמישי אני משתדל לסיים את העבודה מוקדם, כדי שאספיק לצאת
ב-4 וחצי מהבית לכיוון מכללת ACC ללימודי הערב.
רצה הגורל ומצאתי עבודה במרחק 5 בלוקים מהבית שלי, שזה סבבה והכל, אבל
זה ממש תקוע כשאתה בדרך ללימודים. מי תקע את הכביש המרומזר הראשון בדרך ללימודים
דווקא מול המסעדה בה אני עובד, ועוד בשעות שכבר אין להם לקוחות והם רק מסתכלים דרך
החלון לראות אם האנשים ברמזור יבואו לאכול?!
זה כמו שאתה מדבר עם מישהו ברחוב, נפרד ממנו לשלום ובסוף אתם הולכים
לאותו כיוון. זה תקוע לאללה! הרי רק לפני 20 דקות ניקיתי את הדלפק במסעדה. למה אני
צריך עכשיו להיתקע ברמזור ולראות אותם תולים בי עיניים?
זהו הרמזור הראשון והמעצבן ביותר בדרך ללימודים. משם זה רק הולך
ומשתפר, אבל עדיין יש כמה התלבטויות בדרך, לאן ומאיפה כדאי לפנות.
**************
מיד אחרי שחציתי את הרמזור הראשון, כשאני מגיע לגשר "מוזס",
אני צריך להתלבט אם לפנות שמאלה ל"דרך המחבלים", או להמשיך ישר ולפנות
שמאלה רק ברחוב של עזריאלי.
באחד מהשיעורים האחרונים במכללה, נתבקשנו לכתוב כמה חוקים ציניים על
העולם. כתבתי שאין ישראלי שלא חשב על הפיגוע המושלם בעזריאלי, וכלם הזדהו.
אני לא יודע כמה מושלם התכנון של רוב הישראלים לעניין הזה, אבל לי
בטוח יש את הדרך המושלמת להבריח חומרי נפץ אל תוך המגדלים.
"דרך המחבלים", זה הכינוי שהמצאתי לדרך הזאת, שבה אתה פונה
שמאלה מיד בסוף גשר מוזס, לפני "ידיעות אחרונות", ונכנס למרגלות עזריאלי
בכניסת הרכבים. השומרים המאוד חכמים שם, לא טורחים לעשות לי בידוק ביטחוני, כי אני
לא רכב. אולי הם סומכים על כך שיש עוד שומרים בכניסות לקניון. מה שהם לא יודעים זה
ששועל ותיק כמוני, שכבר עושה שלום לכל המאבטחים שם, מכיר כניסה שוממה שאין בה בכלל
מאבטח, מה שמביא אותי למצב שבו אני יכול לעבור שתי כניסות ללא בידוק בטחוני,
להבריח חומרי נפץ אל תוך הקניון ולהתפוצץ ב"פאפאגיו" (לא בגלל שהסועדים
שם חטאו בחטא הגרגרנות, אלא בגלל שבא לי לראות למחרת בעיתון את הכותרת "אכלו
עד שהתפוצצו"). תודו שהכינוי "דרך המחבלים" ממש תופס חזק לדרך
הזאת.
למרות ש"דרך המחבלים" מהירה יותר, יש לה את החיסרון של
הסרבול, ובכלל, אם אני יוצא ללימודים חצי שעה לפני, למה אני צריך למהר? למה לי
להסתרבל בחניונים שלמרגלות עזריאלי אם אני יכול ללכת כמו בנאדם ברחוב של עזריאלי?
בהתחלה הייתי הולך ב"דרך המחבלים", עד שנמאס לי. אמרתי
לעצמי שעכשיו כשאני אזרח אני לא צריך למהר לשום מקום. אני אלך לי בכיף ברחוב של
עזריאלי, אסתכל על כל החיילים הממורמרים מהקרייה, ואתלהב מזה שאני החלפתי את
הקיטבג בתיק קטן עם קלסר ובקבוק מים, את המדים החלפתי בג'ינס וטי-שרט, את משקפי
הראייה החלפתי במשקפי שמש ואת הגלאח החלפתי ברעמת סטודנט. אולי אפילו אפגוש מישהו
שאני מכיר ואוכל לקחת את הזמן ולעצור לשוחח איתו.
***************
יש לי איזה קטע עם אלוקים, שאם אני ממש מתחנן שיקרה משהו- הוא בדרך
כלל לא קורה. אבל אם אני קובע עובדה שזה יקרה- הדבר קורה.
למשל: ממש התחשק לי לשמוע איזה שיר מסוים, והייתי תקוע בבסיס תוך כדי
העבודה, אז אמרתי לאלוקים "טוב, אני אפתח את הרדיו, שים לי את השיר".
פתחתי את הרדיו- ותוך שתי דקות השיר התנגן. ולא הופתעתי ולא כלום, כי זה היה מובן
מאליו. קבעתי עובדה!
באותו עניין, מאז שקבעתי שאני מוותר על "דרך המחבלים" והולך
דרך עזריאלי כדי לשוחח עם מכרים- תמיד אני אפגוש שם מכרים. אבל תמיד! אין מצב שלא!
והסיכום שלי עם אלוקים מצחיק, כי הוא לא שולח לי חברים טובים שיש לי על מה לדבר
איתם, הוא שולח לי כל פעם מישהו מאוד לא קשור שאני סתם מכיר, בשביל סמול טוק של גג
דקה.
הפעם הראשונה היתה כשפגשתי שם את בר אלימלך.
"היי, מה קורה?", היא ממש הופתעה לראות אותי, בניגוד אליי,
שהיה ברור לי לגמרי שאני הולך לפגוש מישהו שאני מכיר. הרי כך סיכמתי עם אלוקים.
"הכל טוב", עניתי לה, "איך היה בתאילנד?"
"מצוין... וואי, אל תשאל, קבעתי פה עם רותם... הנה היא!",
היא הלכה לכיוון הכביש, שם עצר לידה רכב.
"רותם, תראי מי פה!", בר התלהבה ואני התכופפתי אל החלון של
האוטו ושאלתי מה הולך.
"במבה!!!", רותם גם התלהבה לראות אותי (ולא שכחה את הכינוי
שהדביקה לי).
רותם ובר שרתו איתי בבסיס. ליאור היה חם על בר, מנש היה חם על רותם.
אני, כמו טייס משנה טוב, הייתי צריך
להתחיל עם שתיהן בשבילם, וכמובן שגם הם וגם אני לא עשינו כלום בנידון. אני שומר
נגיעה, מה התירוץ שלהם?!
"בפעם הבאה שאתן קובעות באזור תקראו גם לי", אמרתי להן,
"אני הרי גר 5 דקות מפה".
ברור שהן לא יקראו לי בפעם הבאה. ברור שאני גם לא רוצה שהן יקראו לי.
אבל ככה זה בשיחות סמול-טוק, אתה חייב לצאת מגניב.
מאז פגשתי עוד הרבה מכרים.
בדרך כלל אני מסתכל על החיילים ומחפש ביניהם את אלו שאני מכיר שעדיין
לא השתחררו. פעם אחת ראיתי את פרמין, עוד פעם ראיתי את שגיא, והיתה גם פעם שראיתי
את יותם פרל.
יותם פרל היה קצין בבסיס. קצינים בצה"ל (או לפחות כאלה מהכרתי
בבסיס שלי) מתחלקים ל-3 סוגים:
יש את הקצינים שהם ממש חברים שלך. כמו הקצין-נגד (יצא לקצונה בעודו
נגד) שתמיד נהג לשלוח למרפאה בנות שוות כדי "לפנק" אותי ואת ליאור. אני
כמובן לא עשיתי עם זה כלום, כי אני שומר נגיעה, אבל מה התירוץ של ליאור?!
יש גם את הקצין הג'ינג'י, שהוא היה יותר חבר מחבר. הוא פרץ אתנו
לאמבולנס, הלך אתנו מכות, השתין איתי על F-15, ומה לא בעצם.
בקצה השני, יש את הקצינים המניאקים, שנכנסים לאותה סקאלה כמו שוטרים
צבאיים ב"אנשים שצריך להשתין עליהם". חלקם משחקים אותה כאילו הם חברים
שלך, אבל אחרי שהוספת אותם לפייסבוק והם לא אישרו אותך, אתה מבין שזה לא בכבוד
שלהם כי הם קצינים קקות, גם אם זו קצינה שהיא קטנה ממך בגיל ובפז"מ.
יותם הוא מהסוג השלישי- סוג הביניים. הוא לא ממש חבר שלך, כי הוא צהוב
ואתה בחיים לא תוכל לשתף אותו בשטויות שאתה עושה. אבל הוא בהחלט נחמד ואתה מעריך
את החכמה והמקצועיות שלו, והוא לעולם לא יזלזל בך.
"מה, השתחררת כבר?", הוא שאל אותי.
"כן", עניתי לו, "ואני רואה שאתה עברת לקרייה"
"כן, לפני חצי שנה".
חצי שנה, מעולה. זה אומר שהפעם האחרונה שהוא נתקל בי היתה בטקס שהוא
פיקד עליו, שם התעלפה קצינה שטיפלתי בה במסירות (קצינה מהסוג שמשחקות אותה כאילו
הן חברות שלך, ואז אתה מוסיף אותן לפייסבוק והן לא מאשרות אותך... גם אחרי שטיפלת
בהן אחרי שהתעלפו!!!). זה אומר שהזיכרון האחרון שלו ממני "החובש המנוסה
והאחראי", והוא לא יודע שכמה שבועות אחר כך נכנסתי לכלא.
לא שאכפת לי כ"כ מה הוא יחשוב עליי, אבל בשיחות סמול-טוק אתה
חייב לצאת הכי מגניב והכי טוב שיש.
לפני שבוע וחצי פגשתי את דודי בלאו. הוא היה על מדים ואני הייתי
מאופר.
"מה קורה?", נתתי לו כיף. "אהבתי את האיפור", הוא
חייך אליי.
אני יותר מ-22 שנים וחצי גר באותה השכונה, ומאז שאני זוכר את עצמי גם
דודי היה גר בה. דודי גדול ממני בשנה. הוא היה שנה מעליי בגן ובקייטנות, שנה מעליי
באותו תיכון, יושב 2 שורות מלפניי בבית הכנסת. אפשר להגיד שגדלנו כל החיים שלנו
ביחד. אבל אני כמעט לא זוכר שניהלנו שיחה אי פעם! ובעצם, אני לא יודע עליו כלום.
כשהייתי בכיתה ז' הייתי אוהב מאוד להתפלצף על החיינוקים. יום אחד, הוא
ושאר החיינוקים תפסו אותי בהסעה והתחילו להתעלל בי. הם הרביצו לי והשביעו אותי
אמונים לחיינוקים, וכאות נאמנות דודי בחר לי כינוי- "מרמוז מלך הקופים".
אתם קולטים? הבנאדם המציא לי את הכינוי שאני משתמש בו עד היום בבלוג,
ואני לא יודע עליו כלום. חוץ מ"שבת שלום" אחד לשני בבית הכנסת, לא יוצא
לנו לדבר בכלל. ואני לא יודע אם הוא יודע שאני כבר לא פלצפן כמו פעם, ובטח שלא
בכיין כמו פעם, והיום אין לו שום סיבה להרביץ לי כי אני אחלה גבר, וגם אם תהיה לו
סיבה- אני לא אתן לו להרביץ לי- כי אני אחלה גבר.
ולמה לעזאזל אכפת לי?! למה אנחנו צריכים לצאת הכי גברים בעולם
בסמול-טוקים? הרי אלו אנשים שאני פוגש רק ליד עזריאלי. הם ממש ניצבים בחיים שלי.
*****************
אחרי שאני מסיים לעבור בעזריאלי, אני מגיע לצומת של דרך השלום-קפלן.
אני אוהב את הרמזור הזה בגלל שהוא לא "רמזור-דווקא" כמו הרמזורים
הכפולים האלה שכשהאחד ירוק- השני אדום ולהפך, סתם כדי לתקוע לך את החיים. זה רמזור
שתמיד מתחלף מהר, ובזמן הקצר שהוא אדום- אתה נהנה מתיפוף של קבצן מתופף או מבלבולי
מח של אנשי "גרין פיס" שמבקשים ממך תרומות.
כ-50 מטרים אחרי הרמזור, אני פונה שמאלה ויורד במדרגות אל החניון.
החניון הוא קיצור דרך ששוקי לימד אותי, עוד מאז שהלכנו כמה פעמים
לסדנאות כתיבה יצירתית ב-ACC, בתקופה שתרצה גרנות היתה בחיים.
על "דרך המחבלים" הרשתי לעצמי לוותר, למרות שזה מקצר את
הדרך, כדי לטייל ליד עזריאלי, לפגוש אנשים שאני מכיר ולהרגיש סטודנט מגניב. אבל
באזור הזה כבר אין לי טעם סתם לוותר על קיצור דרך. זו הרי שכונה שאני לא מכיר
בכלל, ואם אני לא אפנה בקיצור הדרך של החניון, אני אצטרך ללכת את כל "שדרות
יהודית", שזה רחוב שאני ממש לא אוהב. רחוב תל אביבי פלצני מלא בבתי קפה,
שבקצהו נמצאת המכללה שלי.
אני פונה שמאלה לסוף "שדרות יהודית" וחושב לעצמי, למה לא
קוראים לרחוב "שדרות תרצה"? הרי כבר שנים על גבי שנים שכמעט מדי ערב
מגיעים לרוב הזה עשרות מתלמידיה, ולומדים איך לחשוב ולכתוב יצירתי. לא מגיע לה
שיהיה רחוב על שמה במקום בו העמידה תלמידים הרבה ועשתה סייג לתורת הפרסום? למה מי
זאת היהודית הזאת שלה מגיע ולתרצה לא מגיע?!
****************
אחרי 3 שעות של לימודים במכללה, אני יוצא שוב אל שדרות יהודית ומתחיל
ללכת את אותה הדרך בחזרה הביתה, רק שהפעם אין לי זמן לחשוב על איפה לפנות או לא
לפנות, את איזה רמזור אני אוהב או לא אוהב, ואת מי אני אפגוש או לא אפגוש ליד
עזריאלי.
אחרי 3 שעות של לימודים במכללה, אני יכול לחשוב רק על שיעורי הבית או
שיעורי הכיתה שנתנו לנו. הראש עסוק ביצירה ולא בהשראה. ואם במקרה הסתכלתי במדויק
על הפרטים ברחוב, כמו בדרך הלוך, זה רק כדי לדמיין את היצירות שלי מהשיעור תלויות
על מודעות פרסום ברחוב.
המשך שבוע נעים, מדחיקי שואה! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
