זו הסיבה למה אין שיעור קופירייטינג ביום השואה:
****************
עבדתי היום (יום השואה) כמו בכל יום רגיל. חשבתי שזה יהיה יום פחות
לחוץ, אבל דווקא היו לא מעט לקוחות:
אלי (אחרי שעות הלחץ): "דווקא היתה עבודה היום, אה?"
אני: "כן, ברוך ה'... העבודה משחררת."
_____________________________________________________________
הכי פלצני שלי:
לקוחה במסעדה רצתה להזמין שיפודי לבבות, בדיוק ביום בו נגמרו הלבבות.
אמרתי לה: "דווקא היום אין שיפודי לבבות, אבל פה במסעדה אנחנו
מכניסים את הלבבות שלנו לכל המנות!"
____________________________________________________________
מדי פעם, יוסי בא אליי ביציאה שהוא צריך את נעלי הפומה שלי, במיוחד
בשביל משחקי כדורגל. תמיד אני משאיל לו אותן, ותמיד הוא מחזיר לו אותן מלוכלכות
ועם השרוכים קשורים (איך הוא מוריד את הנעליים בלי להתיר את השרוכים?!).
ביום שישי באתי לנעול את הנעליים שלי, כשאני קולט שהן שוב, נותרו
מטונפות וקשורות בצד החדר. קראתי ליוסי שיבוא לטפל בנידון, אבל מסתבר שהוא כבר יצא
מהבית.
התחלתי לנסות להתיר את הקשרים. איכשהו, יוסי קושר את הנעליים בקשרים
מסובכים שצריך להיות מצטיין קורס חובלים (אטיאס!) כדי להתיר אותם.
אחרי דקות ארוכות עם הפלונטר, נעלתי את הנעליים, ואז שמתי לב שהן יותר
מטונפות מאיך שיוסי משאיר אותן בדרך כלל. הרבה יותר מטונפות.
למעשה, יוסי דרך על חתיכת קקי עצבני עם הנעליים שלי.
החתיכת ילד זפת הזה דרך לי עם הנעליים על קקי, השאיר לי אותן עם קשר
צופים, זרק אותן בפינת החדר ונעלם מהבית.
עכשיו תגידו לי שאני לא צריך להשתין עליו!
***********
אפרופו קקי,
מכירים את זה שאתם אוכלים ארוחה ממש ממש מושקעת, וזמן קצר אחר כך יש
לכם קקי, ואתם מרגישים כאילו כל הארוחה הזאת היתה לשווא, ומתבאסים על החמישים שקל
שהוצאתם עליה? למרות שברור שהפרגיות עוד לא התעכלו, ושהקקי הזה הוא בעצם השקשוקה
של אתמול בערב, אבל בכל זאת, זה מרגיש קצת כמו הפסד, כאילו השכרת את האוכל לעשרים
דקות במחיר של קניין עם חוזה ארוך.
______________________________________________________________
כבר סיפרתי בבלוג פעמיים על הזקן שיושב בשבתות על ספסל ליד הסופר
ושומע רדיו. סיפרתי על כך שכל שבת אני עובר לידו ומאחל לו "שבת שלום"
והוא במקרה הטוב מתעלם ממני ובמקרה הפחות טוב מסתכל עליי בפרצוף כועס, וכך אני
ממשיך ומצפה לראות לאן זה יתפתח.
בשבת האחרונה הדסה יצאה עם שוברט (הכלב שלה ושל נריה) לטיול בשכונה.
כשהיא הגיעה לאזור הסופר, היא קלטה מרחוק את הזקן יושב על הספסל ושומע רדיו. היא
הכירה אותו דרך הסיפורים שלו, והיא התלבטה אם לאחל לו שבת שלום או לא.
כשהיא כבר התקרבה אליו הוא פתאום נעמד ופנה אליה.
"שבת שלום", הוא אמר לה.
"שבת שלום", היא ענתה לו, מופתעת.
"אני רואה שהכלב צולע", הזקן הסתכל על שוברט, "מה קרה
לו?"
הדסה סיפרה לו שהם אימצו את שוברט אחרי שהוא נפצע ברגל ונאלץ לעבור
ניתוח. הזקן גילה התעניינות רבה בשוברט ואז אמר להדסה שהוא מאוד אוהב כלבים, אפילו
יותר מבני אדם, כי הם הרבה יותר נאמנים.
מישהו פה עבר חיים קשים...
_________________________________________________________________________
שי: "אל תעלה
לגג, קר שם"
אני: "אבל
כולם עולים לגג"
ליאור: "ואם
כולם יקפצו מהגג?"
אני: "את בעצם
אומרת שהם עולים לגג כדי לקפוץ משם?"
ליאור: "בטח!
זו עלייה לצורך ירידה!"
***************
ועכשיו ברצינות
המשך שבוע נאה, קבריולטים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
