אומרים שלג'ינג'ים יש בעיה של חלודה. אני חושב שאצלי בעיית החלודה באה
לידי ביטוי בצורה הקשה ביותר בעיקר באזור תעלות המח בהם האסימון אמור ליפול.
האסימון מתגלגל לו לאיטו, שנים על גבי שנים, ונופל באיחור בלתי אופנתי
בעליל, משל היה רכבת ישראל או הערוץ הראשון.
לפעמים זה קורה כשאני צופה בסרט כלשהו בפעם התשיעית, ורק באותה פעם
אני מגלה פרט כלשהו שכל בר-דעת הבחין בו כבר בצפייה הראשונה. ולפעמים, זה קורה עם
דברים קצת יותר הרי גורל, כמו למשל ההשלמה עם העובדה שכתיבה זה הדבר שאני הכי אוהב
לעשות, וגם כנראה הכי טוב בו.
לפני 8 שנים בדיוק דיאנה פתחה לי את הבלוג הזה, למרות שלא היה לי שמץ
של מושג מה אני אמור לעשות איתו, או מה זה לעזאזל בלוג.
"תכתוב שם את השטויות שלך", היא אמרה לי, ואני מצדי אמרתי
"יאללה, למה לא? יש לי הרבה שטויות לכתוב".
אז ישבתי וכתבתי את השטויות שלי, יום אחרי יום, ואנשים אהבו את זה.
התחלתי לקבל תגובות מאנשים שאני לא מכיר, ודרכם הגעתי לבלוגים שונים ומשונים,
ונחשפתי לעולם שלם של אנשים שאוהבים לכתוב, וחלקם עושים את זה ממש יפה ובכישרון
רב.
(זהירות, משפט מאוד יאיר-לפידי לפניכם!)
מעצב האופנה הצרפתי, איב סאן-לורן, אמר פעם: "אופנות דועכות.
סגנון הוא נצחי". המשפט הזה נכון מאוד גם לגבי כתיבה יצירתית.
בדור של ההורים שלנו, אנשים לכלכו את העיניים שלהם מול דפי הספרים. מה
לעשות, לא היו להם מסכים לבהות בהם. ובכל זאת, כולם יכלו ליהנות מהכתיבה הצינית
והסאטירית של אפרים קישון, שעד מהרה, ספריו הפכו להיות הספרים העבריים הפופולריים
ביותר בעולם, אחרי כתבי הקודש.
מאז אותו דור, המדיות והאופנות השתנו, וכיום אנשים לוטשים עיניים במסכים,
ובעיקר במסכים הקטנים. העובדה שדרך קליטת המידע שלנו השתנתה לא מצביעה על השינוי בסגנון
האהוב שזכור לנו עוד מימי קישון. הכתיבה הצינית והסאטירית עדיין תופסת חלק נכבד מחיינו, רק שמספרים עבי כרס היא עברה לשורות קצרות בפייסבוק. ויוכיחו זאת הפוסטים והסטטוסים
שזוכים לכמות הלייקים הגדולה ביותר, אצל סטטוסים\דוסים מצייצים, חנוך דאום, גורי
אלפי, וכוסיות שמעלות תמונות מול המראה תחת הכותרת "בוקר
מושלםםםםם!!!!111"... טוב, זו דוגמא קצת פחות טובה...
פעם הבלוג שלי היה סיכום חוויית יום, עם בדיחה אקטואלית פה וציטוט
מצחיק של איזה חבר שם. עם הזמן, הכתיבה שלי קיבלה סגנון, ויחד איתו, הכתיבה תפסה
חלק משמעותי בחיי. ועם כל זאת, לקח לי זמן לקלוט שזה מה שאני אוהב לעשות.
התחלתי לכתוב באופן קבוע ל"המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
בד בבד, כתבתי מערכונים ושירים וחלקם עלו לרשת כסרטונים או קליפים בהפקות ביתיות
עלובות (אפשר למצוא כמעט את כולם ברשימות בצד הבלוג).
גיליתי את עולם התסריטאות, את הממים ואת הפוסטים הקצרים בפייסבוק.
וככה, בלי לשים לב, האסימון נפל כרעם ביום בהיר. אני כותב משמע אני קיים.
היום אני לומד קופירייטינג. בכל שיעור אני יושב ונהנה ללמוד איך להיות
כותב ויוצר טוב יותר.
יש אנשים שהתחילו ללמוד ג'ודו בגיל שבע, והיום, בגיל עשרים ושבע, הם
מייצגים את ישראל באולימפיאדה. יש אנשים שהתנדבו לקורס טייס בגיל שמונה עשרה,
והיום הם בני שלושים וחמש , טייסים באל-על. ויש אנשים שחרשו כל התיכון מול הספרים,
המחברות והמחשבון, והיום, בגיל חמישים, הם מרצים באוניברסיטת תל אביב.
אצלי הכל התחיל לפני 8 שנים, כשפתחתי את הבלוג.
מאז, כתבתי 637 פוסטים. ביקרו בבלוג שלי מעל רבע מיליון אנשים, 210 מהם
עשו מנוי. מעל מאה פעמים ציטטו או המליצו עליי בעמוד הראשי של ישרא-בלוג ונענע10.
שלוש פעמים זכיתי בתארי בלוגים של "מעריב לנוער", ובשנה הקודמת זכיתי
להיות "הבלוג ההומוריסטי הטוב ביותר" של ישראבלוג.
לקח לאסימון הרבה שנים עד שהוא נפל, אבל הנה הוא למטה, ואני יודע טוב
מאוד שזה מה שאני רוצה לעשות עד סוף ימיי.
תודה, ישראבלוג. ולחיי עוד שנים רבות של כתיבה ויצירה! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
