השנה החדשה התחילה, והימים הנוראיים בעקבותיה. בעוד אנשים עסוקים
בחשבון נפש לקראת יום הכיפורים, אולי כדאי שגם אני אכה עם כמה חטאים שעשיתי בשנה
החולפת. וכמו יהודי טוב, אעשה זאת לפי סדר האל"ף בי"ת.
כי אין אני עז פנים וקשה עורף לאומר לפניך אלוקיי ואלוקי אבותיי, צדיק
אני ולא חטאתי, כי באבו-אבוה חטאתי:
איימתי על המפקד שלי שאני מוציא גימלים
אם הוא לא משחרר אותי מוקדם ונותן לי יום עוד יום חופש. הלחצים עבדו אבל המצפון
עדיין מציק.
ביקשתי מסבתא שלי לקרוא כתבה בעיתון על
איך רושמים צוואה.
גרמתי לכך שיסגרו בגללי את הקונדיטוריה
של הבסיס.
דמעתי תוך כדי צפייה בסרט "מולאן"
(זה אמנם היה יום אחרי ניתוח הלייזר בעיניים, מה שגרם לי לבכות גם מצפייה בדורה
[לא שאני צופה בדורה], אבל עדיין אני מרגיש שיצאתי קצת גיי).
השתנתי במשרד של המפקדת שלי לשעבר. לא
חשבתי שזה ידפוק חברים תמימים שנאלצו לנקות את זה (שירה, תסלחי לי כבר! אני אתן לך
להרביץ לי!)
ויתרתי על הצעה לטוס לעשרה ימים
לגרמניה בחינם.
זרקתי פסולת על הרצפה. אחרי שני צעדים
התחרטתי, אבל לא היה לי כח לחזור שני צעדים אחורה ולהרים את זה.
חציתי צומת באור אדום. עם האופניים.
בדרך חזרה ממבחן תאוריה.
טעיתי בוויכוח או שניים שגרמו לי להפסיד מגנום.
ישבתי באוטובוס עם רגליים על המושב
לידי כדי שאף אחד לא ישב שם. זה לא עבד.
כתבתי כמה בדיחות שחורות שעצבנו כמה
אנשים.
לנתי מתחת לעץ אקליפטוס במקום אסור.
מרחתי אודם של אחותי.
נעלתי קרוקס, כל הקיץ. ועוד כאלה
שגדולים עליי במידה או שניים.
סתמתי את האסלה בשירותי הנכים ברכבת.
עבדתי על מכר מהעבר שאני מצלם אותו
בשביל הפתעה מרגשת לחתונה של שוחט. הוא לא ידע שמדובר בסרטון שהשיא שלו הוא בדיחה
על חשבונו.
פוצצתי ביצה במיקרוגל בניסיון להפוך
אותה לביצה קשה.
צפיתי בעשר דקות מתוך
"הרווק".
קמתי ברבע ל-7 ביום חופש (למה עשיתי את
זה, ריבונו של עולם? למה???).
רקדתי לצלילי שיר של הגיים-בוייז. זה
היה בתור בדיחה, אבל אני עדיין מרגיש מלוכלך.
שתיתי יותר מדי וודקה על בטן ריקה,
והתוצאות בשירותים שלי, של חברים ושל עוד אנשים שאין לי מושג איך הגעתי לבית שלהם.
תייגתי חברים בברכת שנה טובה.
סתם, לא, את האחרון לא עשיתי. אפילו אצלי יש גבול לכל תעלול!
_________________________________________________________________________
ארבעים שנה למלחמת יום כיפור- מסקנות
ותובנות:
-אסור לתת יותר לאישה לנהל את המדינה, עם כל הכבוד לשרה נתניהו.
-"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה" זה
ה"אין הוכחות לכך שהשתמשתי בנשק כימי" של 73.
-היום האמהות מבטיחות לילדיהן "תאכל, תגדל, תהיה חייל".
ב-73 הן איימו "תצום, תותקל, תהיה חלל".
19,937- הרוגים, יותר מ-35,000 פצועים ו-8,700 שבויים, ועדיין הם
טוענים שהם לא הפסידו לנו. זה כמו שאנחנו נטען שתיקו עם אזרבייג'אן בכדורגל זה לא
נחשב להפסד.
-חייבים להחדיר את הנושא הזה בקרב הילדים והנוער בישראל. אני מספר
לאחי על לוחמי השריון בתעלה והוא בטוח שאני מדבר על צבי הנינג'ה.
-מה שכן, לא רציך לחפור על זה יותר מדי.
__________________________________________________________________________
והפעם באמת- מתנצל אם מישהו נפגע ממשהו שכתבתי או אמרתי פה או בכל
מקום אחר.
חתימה טובה, מתרצים בדמעות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
