לפני כחצי שנה אירחתי פה בבלוג את הבלוגרית המוכשרת, שי נרקיס, בפוסט
דו-עט ספיישל בלעדי. אמנם באותו פוסט
דיברנו על שמירת משקל, אבל בכל הנוגע לכתיבה- אנחנו לא יודעים שובע. לכן החלטנו
לכתוב עוד פוסט משותף, גם הוא, כמובן, על כמה למה ומה אני אוכל ושי מקיאה ומוקיעה.
והפעם: בין אכילת בשר לטבעונות.
כבר כתבתי על זה לא מזמן ברצינות, אבל הגיע הזמן לתת במה גם כאן, אז תהנו!
שי נרקיס:
טיול שנתי, כיתה
ח' או ט'. אני מדדה אחרי כולם עם שקית ממתקים וכמה חברות. קצת מסתכלת על הנוף, הרבה
מחכה שייגמר. ואז, בין "אל המעיין" למסטיק עגול, אני נעצרת במקום. משהו בי
רוצה לברוח, אבל אני לא מצליחה להמשיך ללכת. הדבר היחיד שבטוח הוא, שממחר אני מפסיקה
לאכול חיות מתות. אחסוך לכם את המראות, תוכלו למצוא אותם אצל הקצב הקרוב לביתכם, אז
למה לי להתאמץ?
היו לי כמה מעידות
בדרך. בכיתה י' נשברתי בגלל המבורגר בעשרה שקלים. כמה שנים אחר כך, החולשה ניצחה את
החרם. אבל טיול אחד בסין ואהבה עזה לסלק, טופו וטחינה, סיימו סופית את הפרק העסיסי
בחיי. אני קוראת לזה "הדרת בשרים". אנשים שמציצים לי בצלחת קוראים לי משוגעת.
"גם לא דגים?!" הם שואלים באימה וחוזרים לנגוס בהמבורגר. גם לא דגים. או,
רחמנא ליצלן, פירות ים. שום דבר שיש לו עיניים. או לב. כן, אותו אחד שאתם נוגסים בהנאה
על שיפוד עם קצת צ'ימיצ'ורי, בשביל הטעם.
אז הנה הטיעון המרכזי
של אוכלי הבשר החכמים – "ככה זה בטבע. חיות אוכלות אחת את השנייה כדי לשרוד".
נכון. כנראה שעם אריה לא הייתי מנהלת את הוויכוח הזה. אבל במה מותר האדם מן הבהמה?
האדם יכול לבלות שעות בפייסבוק, להשתכר ביום שישי, לצפות במרתון של סברי מרנן – וגם
לקחת אחריות על כל אחד מהמעשים הללו. הרי אנחנו לא באמת חייבים לאכול בשר כדי לחיות.
יש תחליפים טעימים לא פחות (סייטן, ניסיתם?). יש לנו יכולת להיות רגישים לסבל של האחר
ולבחור לא להכניס אותו לצלחת שלנו. ההישרדות שלנו לא תלויה בסטייק על המנגל והפתעה
- ברזל, B 12
וחלבון אפשר לקבל מעוד מקורות, לא בהכרח כאלה שנידונים למוות כדי שלכם
יהיה על מה למרוח קטשופ. ובפעם הבאה שאתם מתרעמים על בשר סוס שהוגש במסעדת יוקרה תזכרו
שבשר, הוא בשר, הוא בשר. למה סוס מעורר באנשים חלחלה ופרה לא? למה רוב האנשים לא מסוגלים
לחשוב על כלב במרינדה בצלחת שלהם, אבל לועסים בחדווה תרנגולת או טלה?
הנה סוד קטן – אחרי
כמה שנים של צמחונות, בשר פשוט לא טעים לי. ניסיתי, בטעות, במסעדה שהחליפה לי את הדים-סאם
הצמחוני בעוף. התביעה בדרך. אני לא אתפאר בבדיקות דם טובות מהרגיל, או בעור פנים חלק
וזוהר. ההיפך הוא הנכון, לצערי. אבל משהו בי פשוט לא מסוגל להבין איך אפשר לחתוך בבשר
המת. ורגע לפני התגובות הציניות ושניה לפני שאתם קוראים לי סמולנית-היפסטרית-עוכרת
ישראל-לכי תאכלי טופו ותעזבי אותנו בשקט, רק תדמיינו לכם לרגע, את העיניים של הפרה
הזו שעוד מעט נכנסת לכם לצלחת.
בתיאבון.
*************
עבדכם הנאמן:
בדרך כלל אני בנאדם טוב ורגיש, אבל אני מודה שבכל הנוגע לאכילת בשר,
יש לי לב קר. וטוב שכך. אם הלב שלי היה חם, סביר להניח שהייתי אוכל גם אותו, עם
קצת צ'יפס בצד.
אולי לא רואים את זה עלי, אבל מערכת העיכול שלי מכילה הרבה יותר בשר
מאשר המעטפת החיצונית של גופי דמוי השיפוד. ובתור אחד ששירת תקופה במטבח הצבאי
ועבד תקופה במסעדת בשרים, המגוון רק הלך וגדל. וזה תמיד שם. ימים כלילות, ימי חול
כימי חג. אמא מבטיחה עוף לשבת ואמא מקיימת!
בעבר לא הייתי צריך להתנצל על היותי בן למשפחת הטורפים. בחוגים מסוימים
אני עדיין לא צריך. אבל אנחנו כאן בקהילה של בלוגרים, הלא הם אנשי הרוח של דורנו. ומיום
ליום אני רואה שהתופעה הולכת ומתפשטת כמו עורות של עגלים במטבחי זוגלובק. ולכן,
אני מרגיש מחויב להצהיר קבל עם ומסך: מודה אני לפניכם ומקווה שלא תזרקו עליי
עגבניות (חראם, לא ישאר לכם אחר כך מה לאכול) אבל סבלם של בעלי החיים בתעשיית המזון לא
מספיק מפריע לסדר היום שלי. נקודה.
(סדר היום שלי, אגב, הוא כדלהלן: קם בבוקר, מניח תפילין המבוססים על
עור של בהמה, ארוחת בוקר המבוססת על חלב, ארוחת צהריים המבוססת על בשר, ארוחת ערב
המבוססת על ביצים וחזרה למיטה- אל הכרית והפוך המבוססים על צמר ונוצות).
האמת היא ששי צודקת. זה נכון שהאדם לא צריך להיות חלק מגלגל החיים של
סימבה. אם בעולם שלנו, כמו בג'ונגלים, החזק היה שורד, אז רפי גינת לא היה ניזון
מהפחדה של תאגידי ענק כמו "אדום-אדום" אלא בדיוק ההפך. הם היו אוכלים
אותו בלי מלח, לא לפני שרפי היה אוכל 30 ג'ינג'ים שדופים כמוני לארוחת עשר.
כשהיינו מאוד קטנים, יוסי ואני יצאנו לצוד זבובים במטבח הביתי. למדנו
את הצעדים שלהם, פיתחנו מלכודות מתוחכמות וטבחנו בהם משל היו ילדים תמימים בסוריה.
ולא הסתפקנו ברצח. החלטנו גם לוודא הריגה ולהתעלל בשאריות. היה חסר רק
שנצטלם עם הגופות ונעלה לאינסטגרם שלא היה קיים באותה תקופה.
כשנזכרתי בזה אחרי כמה שנים, החלטתי שאני לא הורג יותר חרקים לעולם.
לא זבוב ולא יתוש, לא ג'וק ולא נמלה. לא משנה כמה חם ודביק ולא משנה כמה הבחורה
שאיתי בחדר נתלית על המנורה וצווחת שאהרוג כבר את המקק המזורגג הזה.
שי טוענת שאוכלי הבשר מפלים בצביעות בין חיות בית חמודות ובין בהמות
משק טעימות. אני טוען שגם יפות נפש כמוה חוטאות מדי פעם בהסתה לרצח של חרקים. בין
אם מדובר בהשלכת כפכף על יתוש טורדני באמצע הלילה ובין אם מדובר בצריכת ירקות, שכל
גידולם מבוסס על הדברת חרקים.
עגל אחד שנשחט יכול להאכיל משפחה שלמה. דג אחד (שאגב, לא גודל בתנאי
סבל) יכול לסתום אותי לכמה שעות טובות. אבל בגלל מלפפון אחד מתוך סלט הירקות
שבצלחת שלך הורגים אלפי חרקים. נכון, הם אמנם לא חמודים כמו החתולים שלך, אבל הם
מתים לא פחות ממה שאת רואה אצל הקצב בשכונה.
קראו לי נאצי, קראו לי רוצח, קראו לי כשיש שוב מבצע על המבורגר 450
גרם ב"בלאק"- אבל ככה אני מרגיש.
ועוד מילה אחת לשי היקרה: טוב שבחרת לדבר על הנושא הזה, באמת. זה נושא
מאוד חשוב ומעניין. וחוץ מזה, משום מה, חפירות סמולניות על רצח שאני איכשהו מואשם
בו יושבות לי טוב על ה-4.11. לא יודע למה...
חודש טוב, עיטים ונבלות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
