הבעיה הכי גדולה
בצבא, הרבה יותר מישבנים במימדיי כיסא של פקידות ורס"רים שבגלגול הקודם שרתו
באושוויץ, זה כל העניין של גניבות. וזה לא שאני מאשים מישהו חלילה. לא מישהו
ספציפי לפחות. בצבא כולם גונבים. אני, אתה והוא ויוסי הקנגורו. כי בצבא שום דבר לא
נחשב לגניבה. הכל בגדר "עקיצה" או "השלמה". אתה לוקח למשה,
משה לוקח לדני, דני לוקח לגדי (סליחה שאני לא משקיע בחיפוש שמות מקוריים יותר)
וחוזר חלילה. ככה זה, כמו חוק שימור המסה.
כמובן שההרגל
הזה גולש לך גם לאזרחות. לכל מקום שתיסע את תלבש מדים, כדי לא לשלם חלילה על
נסיעות. ואם בטעות אין עליך מדים, אתה תרמה בכל דרך אחרת. "הייתי יכול פשוט
ללבוש מדים", אתה מרגיע את המצפון והולך לישון.
ואז אתה משתחרר,
ופתאום צריך לשלם על דברים כמו נסיעות, אוכל וסמים. ופה זה כבר נהיה קצת פחות
לגיטימי "לעקוץ", אבל אם אפשר אז למה לא? כולה עקיצה קטנה!
אז אתה בהתחלה
אתה מוציא כרטיס סטודנט ומרוויח רב-קו עם 30 אחוז תוספת לכל טעינת כרטיס ואתה
מרגיש שדפקת את אגד.
ואז אתה צריך
לחדש את הכרטיס, בגלל שמתחילה שנת לימודים אקדמאים חדשה, אבל אתה בכלל לומד במכללה
לפרסום שכל קשר בינה לבין לימודים אקדמאים מקרי בהחלט, ואם לא תוציא כרטיס לשנת
2014 אז תאלץ במשך חודשיים שלמים לשלם על נסיעות כמו אזרח רגיל, דבר חמור לכל
הדעות.
אז באה אליך
חברה מהלימודים ואומרת לך: "מה הבעיה? אני אזייף לך תעודת סטודנט לשנת
2014!" ועושה עבודת פוטושופ נחמדת שיחד איתה ועם כישרון המשחק הטבעי שלך אתה
מצליח לשכנע את עובדי רב-קו להוציא לך רב-סטודנט לעוד שנה שלימה, למרות שאתה כבר
חודשיים לפני סיום הלימודים.
ואז אתה מתחיל
לעבוד במשרד שבו משלמים לך נסיעות ולפעמים הסמנכ"ל נותן לך טרמפים הביתה,
ואתה מרגיש שזה כבר טו גוד טו בי טרו.
(טוב, נמאס לי לכתוב
את כל הסיפור שלי בגוף שני... אני משנה נוסח מ-עכ-שיו!)
יום בהיר אחד,
אני עולה לאוטובוס, מטעין את הכרטיס במאה שקלים, שזה אומר 130 שקל, כי אני
יעעעעעני סטודנט. הכל טוב ויפה. הנהג מעביר לי את הרב-קו והופ! פסילה. מנסה להעביר
שוב. לא עובד. מנסה שוב ושוב עד שהוא התייאש ואמר לי להיכנס.
טוב, בקטנה.
קורה שהמכשיר נדפק פתאום. לא קרה כלום.
למחרת אני עולה
שוב לאוטובוס, מעביר ת'כרטיס והופ! פסילה. "אין לך כסף בכרטיס", אמר לי
הנהג, "אתה צריך להטעין אותו".
"אין
מצב", עניתי לו, "רק אתמול הטענתי אותו במאה!". הצגתי לו את הקבלה
מאתמול (טוב ששמרתי אותה) והוא ראה שאכן יש בעיה. ניסה שוב להעביר, וגם הוא, כמו
הקודם, התייאש ואמר לי פשוט לעלות.
זה סבבה להרוויח
שתי נסיעות בחינם, אבל זה לא סבבה שאני יכול למשוך את זה יום-יומיים או גג שבוע.
כי מתישהו לנהגים כבר לא יהיה אכפת מהקבלה הישנה שלי ויגידו שכנראה עשיתי הרבה
נסיעות והכרטיס התרוקן בלי ששמתי לב. משמע: אני אצטרך להטעין שוב את הכרטיס. משמע:
הלכו לפח (חלק מה)מאה שקלים שלי. לא יקום ולא יהיה!
ואז הגיעה
הנסיעה השלישית. הנסיעה הפאקינג שלישית שבה הנהג עשה לי "בירור יתרה"
בכרטיס וראה שיש לי כרטיס מלאה עד גדותיו. ואם הוא יכול לעשות בירור יתרה, כנראה
שכל נהג יכול לעשות זאת. משמע: אני יכול בכל פעם לעלות לאוטובוס, לשחק אותה מופתע
מכך שהכרטיס לא פועל, להוכיח לנהג שהכרטיס שלי מלא בעזרת בירור יתרה ואז הנהג
מתייאש ומעלה אותי חינם-אין-כסף! נסיעות חופשי לכל החיים כאילו אמא שלי ילדה אותי
באוטובוס!!!
"תראה מה
תעשה", אמר לי הנהג החמישי שעליתי אליו עם הכרטיס המקולקל, "בעיקרון אני
אמור לדרוש ממך תשלום מזומן על הנסיעה במצבים כאלה, אבל לא נעים לי. אז אני אוריד
אותך פה בתחנה ותנסה את להטעין באוטובוס שנוסע מאחוריי. אם זה לא יעבוד לך גם שם,
תיגש לתקן את הכרטיס שלך ובנסיעה הבאה שלך תשלם כמה שאתה רוצה לפי המצפון
שלך".
מצפון? שו
מצפון??? שיט! שכחתי שקיים דבר כזה :(
רגע, זה אומר
שעד עכשיו גנבתי? גזלתי? רימיתי? קקי קדוש! לאן העקיצות האלה דרדרו אותי...
עכשיו אני קרוע
ביני לבין עצמי מה עליי לעשות. האם להמשיך עם הטריק הזה או להוציא רב-קו חדש ובכך
להסתכן בקבלת רב-קו אזרח רגיל או מקסימום אזרח ותיק, אם אני אבוא עם תיק?
קשה להיות
יהודי. מצד אחד כתוב לך בתורה "לא תגנוב", מצד שני, נו, אתה יהודי.
__________________________________________________________________________
אני:
"מאיפה אתה חוזר?"
אבא: "
הייתי בבית הכנסת, מכרתי חמץ ואז גנבתי עיתונים"
אני:
"יהודי טוב."
___________________________________________________________________________
אמנם התגייסתי
למלחמת נגד סגירת ישראבלוג, גם בפוסט הממים המטומטם וגם עם השלט העקום שלי, אבל
אני מודה שממש הזנחתי פה לאחרונה.
טיטיאנה הנסיכה
כתבה פוסט על כך שהיא הפסיקה לחשוב לעצמה והתחילה לכתוב בראש את הדברים שהיא רוצה
לכתוב בבלוג. ואני כל כך מבין ומזדהה איתה, כי היה לי בדיוק את אותו הקסם בעבר.
אבל כן, לצערי זה עבר.
היום יש לי כל
כך הרבה דברים בראש ואני מייצר כל כך הרבה תוכן שהמח שלי כבר לא יודע לאן לחלק
אותו ומאיזה כיוון לשחרר. אני מחויב לכתיבת תוכן בעבודה וליצירה יומיומית
בפייסבוק, וחוץ מזה גם התחלתי לכתוב במגזין נוער חדש ומגניב במיוחד, כך שאין לי
פנאי, לא מחשבתי ולא פיזי כדי לכתוב כאן בבלוג.
אבל אני אמשיך
לעשות זאת!!!
גם כי אני אוהב
אתכם וגם כי אני לא יכול לעזוב את המקום הזה כל כך בקלות. גם אם זה אומר לכתוב
פוסט ב-1:30 בלילה כשאני מסטול וצריך קקי. נתאפק עוד רבע שעה, לא יקרה כלום.
__________________________________________________________________________
הנה תמונות
שיראו לכם מה עבר עליי בשבועיים בהם הפקרתי אתכם:
פה אני בבילוי
של כתבי סטיק רבאיזה פאב מזדנגף:
פה אני בצילומים
לאתר סטיקר על גג תל אביבי:
פה אני מנסה
להציל את ישראבלוג עם שלט מצ'וקמק:
פה אני מנסה
לקדם את אתר סטיקר עם שלט עוד יותר מצ'וקמק:
פה אני חוגג
יומולדת עם מנש ושי באווזי בירושלים:
פה אני משתין על
פסל המשתין במחווה של אירה ושוחט ליום הולדתי:
וכאן אני באיחוד
שירים מרגש כמחווה של שוקי ושירה ב"שירים שצריך לאחד":
שבת שלום וחג
שמח, מוכי שחין! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
