והווווו! חזרתי, גבירותיי ורבותיי!
לא, לא הייתי בכלא ולא הייתי בחו"ל, פשוט היו לי יותר מדי חיים
ופחות מדי השראה. אבל אני אני בא אליכם כמו גשם במאי (שאף פעם לא הבנתי אם זה טוב או רע או סתם נטול כל מחשבה
ועומק כמו רוב השירים המזרחיים... נראה לי שהאופציה האחרונה היא ההגיונית ביותר).
בכל מקרה, אם מדברים על גשם במאי. שלשום בלילה תפס אותי גשם זלעפות
באמצע באמצע החיים. יצאתי מהסינמה סיטי בראשון עם בגדים קיציים ונכנסתי לאוטו
כשאני ספוג כמו עיניים ילד בשואה.
ומה שמצחיק זה שבאותם רגעים הייתי עדיין שרוף מהעל האש של יום
העצמאות. רק בישראל ומיוחד לג'ינג'ים יכול לקרות מצב ביש גדאי שכזה!
__________________________________________________________________________________
ואם בביש גדא עסקינן,
לפני קצת יותר מארבעה חודשים ישבנו בשישי בערב בבית של ההורים של
נריה, כהרגלינו בקודש כשנריה והדסה עושים שבת בשכונה.
כמו תמיד, גם אותו ערב גלש לדיונים סוערים על נושאים שוליים
ומטומטמים. הפעם הפולמוס כלל את השאלה הרת הגורל: האם בית מרקחת ליד הבית זה חשוב
או לא.
הכל התחיל כשנריה התלהב שפתחו סניף של סופרפארם לא רחוק מהבית שלו ושל
הדסה, אי שם מעבר לקו הירוק. שוחט כמובן ייבש אותו ואמר שאף אחד לא צריך להתלהב
מדבר כזה, בגלל שכמה פעמים כבר הולכים לבית מרקחת.
נריה והדסה טענו שהם מאוד אוהבים לבקר בבתי מרקחת ושזה סוג של תחביב
שלהם, אבל שוחט טען שזה מטומטם ושהוא חולה פעם במיליון שנה ושהוא יכול יותר משנה
לא לקנות לעצמו שום תרופה.
באותו רגע נדלקה אצלי נורת התחרותיות ומיד הטלתי את הפצצה הקבועה:
"בוא נתערב על מגנום שב-4 החודשים הקרובים אתה תצטרך לקנות תרופה!"
"בוא!!!", שוחט שש לקריאת התיגר.
עברו ימים, חלפו שבועות, ובכל מפגש שלנו ניסיתי להתעניין מה שלום
הפציינט שלנו ולדאוג לכך שהוא נראה חיוור והוא חייב לבדוק שלא מתפתח אצלו אף
וירוס, חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו. אך למרות דאגתי הרבה, שוחט הרגיש בריא כמו
שור מועד.
עברו שבועות, חלפו חודשים, והדד ליין שלנו, הראשון למאי, התקרב בצעדי
ענק. ואני הייתי צריך מאוד מאוד להתאפק שלא לשים לו חתכ'ת רעל בבירה שלו בכל
יציאה.
יום הדין הגיע ושוחט עדיין היה בריא ושלם כביום היוולדו. הפסד צורם
לכל הדעות.
כעבור ימים ספורים בלבד, בערב יום העצמאות, ערכנו בביתם של שוחט ואירה
חגיגת על האש. שוחט, שתפס פיקוד על המנגן, נכווה קלות ביד ולמחרת הכוויה החמירה
והוא נאלץ לנסוע לקנות משחה בסופר פארם.
כמובן שהוא היה חייב להתקשר אליי כשהוא בדרך לסופר פארם ולשאול אותי
מתי אני קונה לו מגנום.
עם חברים כאלה, מי צריך כוויות...
__________________________________________________________________________________
השבוע אבא הזעיק אותי לאירוע חירום במטבח. רצתי בשיא המהירות וקלטתי
אותו מחזיק את האריזה של החומי מפסח. שימו לב באיזה מצב הוא מצא אותו:
שוקי: "בדיוק השבוע קיבלתי כזה בעבודה. אבל לא מובחר.
רגיל."
אני: "אצלנו בבית לא מתפשרים. אנחנו קונים את ממרחי הקקי הכשרים
והאיכותיים ביותר."
__________________________________________________________________________________
פינת השיחה המוזרה:
היי, צחוקים, שרעבי שלח לי הודעה. מגניב. כאילו, הבנאדם כבר שנים על
גבי שנים עושה לי לייקים ומגיב לי בפייסבוק, אבל אף פעם לא ידעתי באמת מי הוא
ועכשיו הוא שולח הודעה.
וואלאק, אולי כדאי לבדוק מי זה, הרי הוא לא סתם בנאדם רנדומלי
מהפייסבוק. הוא מכיר אותי אישית, מהעולם בחוץ. אבל אני לא זוכר מאיפה. בוא נבדוק
בפרופיל שלו.
הולי שיט! הבנאדם למד איתי בשכבה! חחחחח כאילו, 6 שנים היה איתי
בתיכון ומעולם לא דיברנו, לא במציאות ולא בפייסבוק. ועכשיו הוא רוצה להיפגש? מוזר.
אולי הוא סטלן וצריך כיוון...
כן, כנראה שהוא סטלן וצריך כיוון...
__________________________________________________________________________________
אנשים שצריך להשתין עליהם:
-הבחורה שאיחרה ביום העצמאות לעל-האש שעשינו בבית של שיר, בגלל שהיא
מצאה חוגלה פצועה ברחוב ובזבזה של 3 על מילוי טפסים כדי להשאיר אותה בספארי.
הלו, נשמה, את בדרך לפאקינג על האש! את הולכת לאכול את האמהות והסבתות
של החוגלה הזאת!!!
יש לך חוגלה פצועה? מצוין! תביאי אותה גם על הדרך. נעשה ממנה שיפוד,
נגאל אותה מייסוריה הקשים!
-מי שתכנן את המושבים באוטובוס והחליט שכנגד המושב הרביעייה מקדימה
יהיה מושב שלישייה שגם הוא לא באמת שלישייה, כי זה כיסא מול כיסא וחצי. ז"א,
מושב לשמן או לאזרח ותיק (יעני, אזרח שנושא עמו תיק ולא אזרח ותיק מהשורש מבוגר).
-את הכרטיסנים האלה שעולים לאוטובוס בזוגות, נראים תקיפים יתר על
המידה. טוב שלא אחד מהם ריסס את התקרה עם תת מקלע והשני צעק: "להרים כרטיסים
באוויר לסתום את הפה, מאדרפאקרס! אחרת מישהו פה יחטוף כדור בתחת!!!"
__________________________________________________________________________________
פינת הגייז:
מסתבר שמיי פיינגולד לא עלתה לגמר האירוויזיון. וחבל, כי היא היתה
יכולה להביא למדינה הרבה גאווה.
אני: "למה קוראים לפסטיבל הזה פאנג'ויה?"
אלכס: "זה כאילו שילוב של פאן וג'וי, אבל היו חייבים להוסיף בסוף
ה', כי פאנג'וי נשמע כמו שם של מועדון גייז."
__________________________________________________________________________________
שבת שלום, ביצ'ס! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
