לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

טי. טי. טי. טי. טייייי.

קול ישראל מגבעתיים, השעה 11:15 והנה החדשות:

אני נוסע לי לתומי, קו 52, בדרכי הבייתה. לפתע פתאום, אני חש שמשהו אינו כשורה.

אני מוציא את פלאפוני, ובשורה רעה בפיו: ישנה שיחה שלא נענתה.

אבוי, חשבתי, ומיהרתי לברר מי התקשר לשווא.

על הצג הייתה מילה אחת.

חזאל.

כפי שידוע לכולנו, חזאל, או כפי שהוא קרוי בפיכם: חזקושששש :]]] מה שלומך?!

החליט לנסוע לספינת הדגל של הציונות הדתית,

הישיבה המרכזית העולמית, הקרויה בפי כל: מרכז.

בדרכו למרכז, חש חזאל שמשהו אינו כשורה. הוא הוציא את פלאפונו,

ובשורה רעה בפיו: ישנה שיחה שלא נענתה. על הצג הייתה מילה אחת: חזאל.

אהה, לא. זה אני.

לא מצחיק.

אני יכול לראות אותו בעיני, מתכונן באישון לילה לנסיעה הארוכה מחר.

מותח את הפאות, שם גרביים, סנדלים. מיישר את הצאוורון.

אפילו אפשר לראות גמרא מתחת לבית השחי.

הוא נוסע, ונוסע. בדרך, הוא משנן את הגמרא שלומדים שנה הבאה.

הקהילות יעקב, לשטתו, סובר שיש לאו מדאורייתא, אבל המשך חוכמה מוכיח אחרת.

לפתע, הוא חש באי נעימות. הוא לא עשה על זה פוסט!

הוא לא הזהיר את הקוראים שהוא לא יהיה פה!

אבוי, אמר חזאל לעצמו. מה אעשה?

מי ישגע את הקוראים בעדכונים ארוכים חסרי פשר ותוכן?

אה! חשב. עמית!

כך זה, הגמרא מיישרת את השכל והסברא.

ואם כן, עבדכם הנאמן ניגש לכתוב פוסט זה באימה ויראה.

האם חזאל ישרוד את מרכז הרב? האם הבלוג שלו יהפך למהלכים משעממים של גמרא?

האם השיער הג'ינג'י ישאר איתן, או שכובע שחור יכסהו?

האם חזקוש ימשיך לדבר עם בנות הבלוג (אמן שלא!)?

האם אני אפסיק לשאול שאלות? האם אני אהיה מקורי איי פעם? נראה שלא...

הייתם קהל נהדר, אני הייתי עמית.