כל יום זיכרון הוא חזק יש מיליון סיפורים,מיליון אנשים ומיליון גאוות. אבל כל יום זיכרון כזה עובר כמו שהוא בא וישר אחרי זה יש את העניין של יום העצמאות,והופ? מי זוכר את כל אותם סיפורים כבר הא?
זה היום הזיכרון הכי קשה שהיה לי עד עכשיו.
הצפירה הזאת,היא הצרחה הכי גדולה בתוך קול הדממה המשתק הזה.
אני מוצאת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה,מול סיפורי הגבורה המדהימים האלו שעשויים על האנשים מהחומר המשובח ביותר שיצר האנושות,ומשהו שם פשוט לא הגיוני.
איך זה יכול להיות שאת אותם האנשים הכי מוכשרים והכי מדהימים שיצרת אתה לוקח לנו?
ראיתי אתמול סרט על 4 אימהות שהבנים שלהם נהרגו יחד כשטיל חדר לתוך הטנק שלהם. ארבעתם נהרגו על המקום.
כל אחת מהן חייה באורח חיים שונה לגמרי מהשנייה ובכל זאת הטרגדיה הזו איחדה אותן בנסיבות שאף אחד לא היה רוצה לדמיין אותן אפילו.
אחת מהן,דתייה,גרמה לי לחשוב המון.
הרי אחרי טרגדיה כזאת אתה לא מאמין בכלל לכל מה שקורה מסביבך,מאותו רגע החיים שלך הופכים להיות חור שחור. זה מפרק לך את המשפחה לרסיסים.
והיא? שואבת את הכוח שלה מהאירוע. "אלוהים נתן לי מתנה לעשרים שנה וכנראה שזה הזמן שנקצב לו לחיות. הוא מתכנן הכל. הוא נתן לי ולקח לי את המתנה הכי גדולה שלי". אני שואלת איך זה שעדיין ממשיכים להאמין במשהו אחרי שקורה לך דבר כזה נורא. איך זה שאנשים לא מאבדים את האמונה שלהם לרגע,זה מדהים אותי.
דבר כזה מרסק אותך. עוד היא אומרת "כמה שזה נשמע נורא,תמיד דמיינתי אותי צועדת בהלווייה שלו עם ארון קבורה ועליו דגל ישראל". פשוט קשה. אל מלא רחמים?
לאט לאט מתקרב יותר ויותר הזמן שבו אני אצטרך להתגייס,והרי מה זאת שנה? זה כלום. זה טס,אני לא מספיקה כלום וזה כבר מגיע.
אבל הולך הצורך שלי כל פעם יותר ויותר לתרום כמה שיותר,להגיע גבוה,זה באמת באמת חשוב לי.
הסיפורים האלו לא נגמרים,ואני יושבת ורק בוכה. המון זמן לא בכיתי,אבל זה חונק אותי...לקחתי את זה קשה מאוד השנה.
אני מאחלת לכל אותן משפחות שלא ידעו עוד צער בחייהם,שימשיכו לצעוד בגאווה כי מגיע להם,שיהיו חזקים,
ולכל אותם שאמורים עוד להתגייס,תעשו את זה,תתרמו את החלק שלכם,כי אם לא אתם אז מי?
רק במדינה שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
