אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

אני עוקבת אחריהם. כשהם יוצאים מהבית והולכים. בעיניים עצומות אני רואה אותם. את שניהם. אני הולכת אחריה כשהיא לא יודעת. היא עם האוזניות - לא רואה ולא שומעת. משקפי שמש מכסים את עיניה. היא לא שמה לב. הוא ברכב עם הרדיו. לא שומע לא רואה.

העולם שלהם. כשהיא יוצאת מהבית היא נראית הכי טוב בעולם. עיקולי הגוף שלה, נעלי עקב גבוהות, גופיה חושפנית ומכנס צמוד עד שאפשר לראות שהיא לובשת את החוטיני הסקסי שלה. הוא לבוש באלגנטיות חולצה מכופתרת חלקה מבד מחוספס עם C קטן אדום מאחורה, מכנס מחוייט בהיר ונעליים שחורות מבריקות. שיערו מסורק אחורה עם ברק בריא שמגלה מצח מעט גבוה, עור שחום ושפתיים חושניות. היא מאופרת בטעם, טבעית כזאת, מושלמת, עורה הלבן החלק היפיפה מדגיש שפתיים ורודות דקות. הם מחייכים, מאושרים, הם יוצאים לבחור את המקום שבו יתחתנו.

נוסעים יחד ברכב הקטן מסתכלים החוצה לראות את העולם, פנים של אנשים. קינאה. כל אחד יחוש כלפיהם קינאה. הם יפים יחד, הם מאושרים, צוחקים, מתעניינים.

נכנסתי לחייהם מבחוץ. אני עדיין בחוץ. הם לא נותנים לי להכנס. אין להם צורך בי. אני מטרד בשבילם. ואני בוחנת כל צעד שלהם, כל מצמוץ, כל נסיעה. וכשהמבט מגיע אליי אני משפילה אותו. אני מתביישת. אני לא רוצה שיבחינו בי. אני לא רוצה להיות חלק מהחיים שלהם. אני לא רוצה להרוס להם.

כל דבר שיבוא מבחוץ יהרוס להם. כל דבר חדש ולא מוכר עלול לקחת להם את כל מה שיש. אני לא רוצה להרוס להם. הם אוהבים. ואני מקנאה.

הם בבית עכשיו. יושבים יחד מול הטלוויזיה. מדברים. אני לא שומעת מה הם אומרים. פתאום שקט. מים זורמים במקלחת. במטבח סירים מרעישים. הם הולכים לישון.

מחדר השינה רעשי אהבה בוקעים עד חצות ואז שקט. דממה. הם ישנים.

מחר יקומו בבוקר וילכו לעבודה, ללימודים, לסידורים. ואני אהיה כאן. מסתכלת. מקנאה.

כל יום אני מטפסת. מטפסת על קירות. על צמחים. על מכוניות. אף פעם לא נהניתי לטפס על הקיר כמו אצלה. הקיר הצהבהב החלק. אני אוהבת לטייל במטבח שלה כשהיא מבשלת. ארומה מופלאה עולה מהסירים ואני על הקיר מציצה עליה. היא לא רואה אותי. היא שרה עם הרדיו. היא בוחשת בתבשילים שלה. היא אוהבת את זה. אני אוהבת שהיא יושבת על המיטה שלה לקרוא ספר. כל כך שקטה. כל כך נעימה. כאילו אי אפשר להפריע לה. ואני מטיילת על הקיר והיא לא רואה אותי. יום אחד הבחור שגר שם איתה הגיע. היא נישקה אותו קלות והוא בחזרה. הוא נכנס למטבח להריח את הניחוחות הנפלאים של הבישול שלה. הרדיו כבוי. היא כבר לא שרה. המקרר נפתח ונסגר. היא יוצאת עם 2 צלחות עמוסות מטעמים שהיא עצמה הכינה. היא מניחה צלחת מולו וצלחת מולה. הוא אוכל. היא אוכלת. היא שואלת אותו אם הוא נהנה מהאוכל שהכינה עבורו. הוא מהנהן. אני מציצה עליהם מהקיר. הוא מפחד ממני. אני יודעת שהוא מפחד. יום אחד החלטתי להציץ עליה. שהיא תוכל לראות אותי ואני אותה. היא אף פעם לא הסתכלה ישירות אליי. אולי היא ראתה את הזנב שלי כשברחתי ממנה. אבל לעולם לא ראתה את הצבע האמיתי שלי. היו אצלה חברים. וגם הוא היה הבחור שגר איתה. הוא מפחד ממני. טיילתי לי את הטיול הרגיל. היא מנקה ומסדרת את הבית. הוא עדיין לא הגיע. היא נכנסה להראות לחברים שלה את החדר שלה. החדר שבו היא קוראת את הספרים שלה. החדר שבו הם ישנים. עליתי לאמצע הקיר. החלק. הצהבהב. עליתי והחזקתי. היה חשוך. הם נכנסו. החברים שלה. היא נכנסה והסתכלה עליי. היא לא פחדה ממני. היא אוהבת אותי גם. החברים שלה ראו אותי. הם לא מפחדים. הם אוהבים אותי. החברה שלה קראה לי הסממית הקטנה. והיא. היא שאוהבת אותי. קראה לי הסממית התינוקת שלי.

לא רציתי לצאת מהבית אבל תותי שכנעה אותי. "נו הילה, את חייבת לבוא!! נו!!" בייאוש עניתי לתותי "טוב תעירי אותי ב22:00 נלך נשתה משהו עד 2 אני עובדת מחר". "י'זקנה!! מה יהיה איתך?" בצחוק ספק כעס ענתה תותי. "טוב טוב תעירי אותי מותק ונלך" נמנמתי.

ב22:00 אני מקבלת טלפון ממס' חסוי. לא עניתי. השאירו הודעה עמומה משהו על אירוע שמתקיים הלילה בישראפאב. "יהיו המון סלבריטאים". טוב אז החלטתי שאם יהיו סלבריטאים אז אני אכבד אותם בנוכחותי. התלבשתי. כרגיל מכנס שחור רפוי וגופיה שחורה. גשם בחוץ "באסה" חשבתי לעצמי. לבשתי מעיל וצלצלתי לתותי. אין תשובה. השארתי לה הודעה לפגוש אותי שם. בישראפאב.

נכנסתי. הסלקטורית הבלונדינית כבר מכירה אותי. "אה זאת את מ-ה-זה של ה-נו" תמיד מציינת את העובדה. "כן" אני תמיד עונה לה באותה חמיצות. תופסת לי מקום על הבאר מחכה שהברמן החתיך ישים לב שאני קיימת. "אז מה בשבילך?" סוף סוף יש חיים על הכרוב. "למון פיזאנג חזק" כמו שאח שלי לימד אותי. שתיתי שוט מהיר והזמנתי לי וודקה רדבול להוריד את הטעם. הוא שתה איתי.

בכניסה לפאב אני רואה מישהו נאבק בסלקטור הענק. מישהו מוכר. מנסה בכל כוחו לשכנע את הסלקטור שיכניס אותו "נו רגע אני מחפש את חבר שלי - הנה הוא שם עם הבחורה" משקר במצח נחושה, אני שולחת מבט מעבר לכתף ורואה עטלף מרוח על בחורה שנשענת על הקיר. הסתכלתי הצידה "שלום גם לך" אני שומעת מעבר לכתף.

תותי הגיעה. התיישבה לידי לא לפני ששאלה את הבחור שישב שם אם זה בסדר. הוא הסתכל עליה במן מבט שגורם לי לאבד את הריכוז. מבט שאומר "רווקה+רווקה+ רווקה+גבר=מממ".. היא פיתחה איתו שיחה מהשיחות האלה של "לברר דברים". אני ישבתי שם, עם החברות שלה. כשעוד אנשים הצטרפו החלטתי להתעלם מהכל. ואז קלטתי בחור שקצת קשה לי לתאר את המראה שלו שיושב שם מרוצה מעצמו.

השיחה על "הודו או תאילנד" שיעממה אותי. אז ההוא שלא הסתיר את העובדה שהוא רווק ציין במן חיוך "עזבו אתכן אתן, הכי טוב זה בבית שלי. אולי תבואו ונעשה לכן טיפול למנוע?" שואל וצחוק צבוע פוקע מגרונו.

"אויש תסתום אתה כבר!" חשתי שללא עזרתי הבנות האומללות ימצאו עצמן מגמגמות.

"יאללה שקט את יא' פרחה" הוא מלגלג."תיכף אני אראה לך מי פרחה!" עניתי לו.

שניה לפני שידי הוצלפה על הלחי שלו ערגה תפסה אותי ואמרה "תראי אותה" שולחת מבט לעבר אינקוגניטו אחת בלי מסיכה, "אני לא בקטע" אמרתי לה. נעלבת ממני עזבה את ידי. קמתי מכיסא הבאר ויצאתי החוצה. הוצאתי סיגריה אבל נעלמה לי המצת. מסתכלת מתוסכלת לכל הכיוונים פתאום ראיתי את הבחור של תותי שוכב מדמם על המדרכה. שלושה בריונים בורחים בקולות צחוק. רביט. היה כתוב לו על המצת ששכב על המדרכה לידו, כנראה נפל.

אז התקשרתי למד"א. הם לא ענו. הסתכלתי עליו ולא נראה לי שהוא יכל לראות אותי. השארתי לו נשיקה. קראתי לסלקטור הגדול שיעזור לי להרים אותו ופתאום הוא פרץ בצחוק. לא הבנתי מה קרה. לפני שיכולתי להגיב לזה האמבולנס הגיע ולקח אותו.

ואז ראיתי בחורה יוצאת מהפאב. יפה. שקטה. היא ניגשה אליי ונתנה לי פני. אמרה לי "זאת אני" לא עניתי. "נכתוב יחד?" שאלה. לקחתי את ידה בידי וחזרנו פנימה לתוך הפאב כדי למצוא את ערגה עם הנץ, ואת צ'וקה עם זה שאיתה מתחילים עוד חווית אהבה מטורפת.

הברמן חייך אליי. אין לי כח לעוד בחור זהב.

הזמנתי עוד משקה.

מקווה שהבנתי את הרעיון. תמשיכו ממני והלאה.

"הלוואי ולא הייתי עושה את זה" בוכה סיפרתי לאורלי השותפה שלי מחפשת קצת סימפטיה. "תרגעי, מותק. כולנו כאן מאותה סיבה, באנו להיות נשים טובות יותר".

הדבר האחרון שאני זוכרת מהקשר שלי עם פלג היה שיחת טלפון מוזרה מאישה מבוגרת. "את לא מתביישת! אישה מכובדת כמוך עושה דבר כזה??" צעק הקול הלא מוכר מעבר לקו. "אבל, מי את?" שאלתי. נעניתי בניתוק.

מאז לא שמעתי ממנו.

הקשר שלי עם פלג התחיל כמו מתוך חלום. אישה צעירה בסביבות גיל השלושים, גברבר צעיר בעיניים תמימות שמביט אליי בהערצה. כל מילה שאמרתי נחקקה בזיכרונו והובאה לכדי הצהרות רומנטיות בחגי אהבה.

פלג היה מתוק. היינו הולכים יחד ועושים כל מני דברים של "פעם ראשונה" כמו ללכת ללונה פארק ולסרט ולאכול פיצה באיזה פיצריה נידחת בדרום תל אביב. הוא תמיד היה אומר לי שהוא מעריץ אותי ושאני חכמה ושאני משפיעה על חייו בצורה שאך אחת לא השפיעה.

לפני שהכרנו סיימתי את הלימודים שלי -4  שנים בהצטיינות, כשהכרנו סיפרתי לו על זה והוא תמיד היה שואל אותי כל מני שאלות שהביך אותי לענות עליהן שלא לגרום לו לחוש חוסר ביטחון שעלול לפדוע בקשר העדין שלנו.

פלג תמיד היה מביא לי כל מני דברים קטנים וחמודים שנורא הסמקתי בכל פעם שקיבלתי אותם עם פתק "המעריץ האלמוני", תפוחים אדומים קטנים, פתק עם השם שלי ומסביבו לבבות, שיר שכתב בכתב יד עילג משהו וסוכריות טופי חלב שאני אוהבת.

אחרי כשנה שהיינו יחד ביקש פלג להכיר אותי לעולם שלו. הוא רצה שאפגוש את ההורים שלו. "אבל כבר פגשתי אותם כמה פעמים, פלג" אמרתי לו והוא הסתכל בי במן מבט תמים ותוהה "כן אבל הם לא יודעים שאנחנו חברים". סירבתי. חששתי מאוד מהתגובה שלהם, אהבתי את הקשר שלנו אבל לא הייתי מוכנה עדיין לצעד הבא.

בכל הפסקה מהעבודה הייתי מתגנבת לספסלים להתיישב שם ולקוות שהוא מסתכל עליי מעשנת את הסיגריות הארוכות שלי ונזכר בלילות הקצרים שהיינו מבלים יחד, לפני שהיה צריך ללכת. כמעט כל ערב היה מגיע אליי והיינו משחקים משחק תפקידים משעשע לפני שהיינו מגיעים למיטה. הוא היה מתרגש מאוד כבר מהמשחק, בקושי נגיעה קטנה והוא היה קופץ מבוהל מחבק אותי "אני מצטער" היה אומר "זה לא נורא מתוק" הייתי עונה.

הייתי מעבירה את ידיי על חזהו החלק, השמנמן, הלבן. היה עובר בו רטט שלא יכול היה לשלוט בו. כשסיימנו הייתי מדליקה סיגריה שבכל פעם מחדש היה העשן חודר לנשימתו וגורם לו להשתעל.

אהבתי מאוד לספר לו על תקופת לימודיי, הוא היה מקשיב במלוא הריכוז ושואל אותי שאלות ילדותיות על האהבות שלי מפעם, על סיפורי המרצים שהיו לי ועל כמה קשה היה לי להיות "המצטיינת". פלג תמיד רצה להיות "המצטיין". אז אמרתי לו שאם הוא ימשיך במה שהוא עושה אז בלי שום בעיה הוא יצטיין בכל מה שירצה.

בחודשים שעברו אחרי המקרה הזה קרה דבר מוזר, פלג סיפר לי שהוא מתדרדר בלימודים, שהציונים שלו יורדים והוא מאשים אותי. בהתחלה לא הבנתי מהו פשר האישום אז ביקשתי ממנו שינסה להשקיע יותר. "אבל אמרת שאם נמשיך אז אני אהיה מצטיין!!" שאג אליי בשיחת הטלפון האחרונה שלנו. "אני לא אמרתי דבר כזה" עניתי. הוא התחיל לבכות, ביקשתי שיפסיק אבל "את לא אוהבת אותי בכלל!!" זעק וניתק את השיחה.

צלצלתי לביתו יום אחד וענתה לי אישה מבוגרת מעט "הלו?", "שלום אפשר לדבר עם פלג?" שאלתי. "הוא משחק בפלייסטיישן עם חברים, מי זו?" אמר הקול. "אני אתקשר יותר מאוחר" אמרתי ומיד ניתקתי.

התקשרתי לרחלי שהיתה חברה שלי מהלימודים ובמקרה אחותו הגדולה של פלג, "היי רחלי, מה קורה?" שאלתי. "אל תשאלי! אח שלי בצרות" ענתה. ידעתי שזה קשור אליי איכשהו. ניסיתי לדלות מידע "מה קרה?" שאלתי. רחלי השתתקה. היא קלטה שזו אני והבינה שהצרות שבהן אחיה נמצא קשורות אליי. "למה ? למה היית צריכה להכנס לזה?" שאלה בקול רועד. "על מה את מדברת?" שאלתי בתמימות כאילו לא מבינה אבל בעצם ידעתי, הוא סיפר. הם יודעים מי אני. ההורים שלו מכירים אותי.

שבוע לאחר המקרה פוטרתי מהעבודה והתחילו להגיע לביתי מכתבים מעורכי דין של בית הספר, ומעורכי דין נוספים. פתחתי אותם ובכולם היה אותו נוסח "בזאת הינך מזומנת לבית המשפט לשימוע בתאריך 15.9.05 שידון בתביעה נגדך".

החיים שלי נגמרו.

הקשר היפהפה שלי עם פלג נגמר.

ואז הגיעה שיחת הטלפון שהבהירה הכל.

למחרת בכל העיתונים הופיע שמי בגדול "המורה נתבעת ע"י התלמיד שלה כי הבטיחה ציונים תמורת סקס".