בשבת סגרנו עשרה חודשים יחד. קצת קשה לקלוט את המספר הזה. לפני עשרה לא הייתי מאמין שהיום אהיה בקשר אינטנסיבי ועמוק, מחובר כולי לבחורה חדשה. לא שיערתי באף אחת משיחותיי הארוכות עם עצמי שאני אהיה זה שמעלה דיבורים על חתונה. מעולם לא העליתי על דעתי שמחשבות על לעשות ילדים יהיו מה שמחרמן אותי.

בשבת סגרנו עשרה חודשים יחד. קצת קשה להאמין למספר הזה. לפני ארבעה חודשים לא הייתי מאמין שנהיה ביחד אפילו לעוד יום אחד. מתוך כל הכעסים שהטחתי, כל הדמעות שהזלתי, כל השיחות עם כל מי שרק הסכים לשמוע, נאחזתי בתקווה שבסוף  זה יצליח ויסתדר, לא היה לי מושג איך זה אמור לקרות. לפעמים אני תוהה איך זה קרה וממשיך לקרות מדי יום? התשובה האינסטינקטיבית שלי לעצמי היא שלא ניתן להסביר מהי אהבה אבל אהבה יכולה להסביר הכל, כולל את  זה.

בשבת סגרנו עשרה חודשים ביחד. ביום העשירי שלנו ביחד הרגשתי בפעם הראשונה שזה  זה. היום בבוקר אמא שלי התקשרה להודיע לי על מועד האזכרה לסבא שלי. נזכרתי לפתע, באותו יום.

היא הגיעה אליי לדירה לבושה בחצאית וחולצת וי עם שרוולים קצרים. נראתה כמו נערת בית-ספר בלי תיק. חפה מאיפור, במהירות מרגישה כמו בבית, חולצת נעליים, משתרעת על הכורסה. ביני לבין עצמי תהיתי מה בדיוק מתרחש ביני לבינה. דייט ראשון אפלטוני לחלוטין. דייט שני שבו הייתי עסוק בלהקסים והסתיים בנשיקה חפוזה על לחיי וחיבוק ידידותי. דייט שלישי התחיל בסלון, התגלגל למיטתי והנפיק שני משפטים לא-ברורים: "אנחנו לא הולכים לשכב הלילה" [מה שאכן לא קרה] "ברור לך שעכשיו לא יכול להיות בינינו משהו" [מממ... עשרה חודשים ביחד מוכיחים אחרת...] והסתיים בנשיקה חפוזה על שפתיה וחיבוק ממהר לחמוק. דייט רביעי חילצתי בקושי רב תוך שימוש במניפולציות זולות שבדיעבד היו מוצדקות ביותר. דייט חמישי כבר לא היה צורך לקבוע. היא אצלי. אני מבשל לראשונה בחיי, היא נפעמת. בהמשך הערב התחלפו היוצרות.

לפנות בוקר הסעתי אותה לביתה והלכתי לישון. בשבע וחצי בבוקר כשהתעוררתי טרוט עיניים מלילה ללא שינה, ראיתי על צג הסלולארי עשר שיחות שלא נענו. סבא שלי נפטר במהלך הלילה. הלוויה ב-15. אבא מזהיר מפני פקקים, סבא והרב כדורי זצ"ל בחרו לעזוב באותו היום. בעלה של דודתי אומר שזו סגולה. סגולה למה?

16:30, משתרך בפקק באוטובוס עמוס קרובי משפחה שנשכר במיוחד על-ידי המשפחה. חושב על הכל חוץ מעל סבא. צלצול דק מפלח את האוויר הדחוס באוטובוס הצפוף. סמס קצר. ממנה. וחיוך מסמיק מתרחב על פניי ובפעם הראשונה הרגשתי את  זה.

אחרי כמה שבועות היא לא התאפקה ושאלה בתמימות ישירה "אתה חושב שתתאהב בי?" ניסיתי לחמוק מעיניה הצמאות לשמוע את התשובה ועניתי לעצמי בלב "אני כבר מאוהב בך". אחרי כמה שניות הבנתי שתשובתי נאמרה בקול היישר אל תוך עיניה...

עשרה חודשים. פתאום זה נראה כל כך מהיר. מתקשה להיזכר בי מלפני שהכרתיה. מניח שזה טבע האדם. או אולי רק טבעו של אדם מאוהב. או שמא רק הטבע שלי?

גופים חבוקים.

שפתיה מתעגלות לחיוך,

פניה מוארות.

אותי תופשת בת שחוק,

היא נסוגה מעט,

עיניה תרות,

רואה את החיוך בעיניי.

כבר מבינה. לבד.

ביחד.