לא רציתי ליפול עלייך ככה. |
| 6/2004
מכונת כתיבה א'
אז אתה קם בבוקר של היום האחרון של סמסטר ב' של שנה א', ואומר לעצמך "שיו, זאת הפעם האחרונה שאני קם דיילי כדי ללמוד בזמן הקרוב.", ואז אתה יוצא מהבית, ומגיע דווקא לאוטובוס עם הבנאדם הכי מעצבן בקורס שלך. והוא מדבר המון. ואתה רוצה שהוא ימות. או שאתה. אבל זה בסדר. כי זה מה שמגיע למאחרים. הם סובלים. ובכלמקרה, אז למדתי שעתיים, ואז עוד עשר דקות, ואחרי שגיליתי שהמתרגלת שלי במתמטיקה לא איבדה את הבוחן שלי כבר בפעם השנייה, אלא רק לא הביאה אותו כי... טוב, זה לא ברור כל כך, הלכתי הביתה. הגעתי לי לביתי, ועשיתי כלמיני פעולות של בית [לאכול, להתמוטט על הספה, לעשות קולות של "שיו-אני-מסכן-חם-לי". כאלה.], ואחרכך הלכתי עם אמאשלי לאיזה דלתא שיש לנו בסביבה למצוא לי חולצות. הן היו מכוערות. כולן. או חסרות שרוולים, מה שהפך אותן למכוערות אוטומטית. ואז המוכרת ניסתה לעזור לי ולדחוף אותי לסוג של חולצות מוזרות. "הן צמודות, אתה יודע.", היא ניסתה לפתות אותי. "כן, זה בדיוק מה שאני לא רוצה." - אבל זה לא מעניין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
