ולפינת הפסיכוזה >> אני חוזר לי הביתה [לא, לא בפעם השלישית. בפעם הראשונה.] ואני רואה מולי איזה אבאשל איזשהו מישהו שלמד איתי ביסודי. ומה אני אעשה, הדבר המנומס לעשות הוא לנופף ולחייך. זה לא משנה שאני לא אוהב אותו. אז חייכתי ונופפתי. ואז הוא מדבר איתי. למה הוא מדבר איתי? הוא לא רואה שיש לי דיסקמן? יש לי חוטים שיוצאים מהאזניים, מה לעזאזל אתה חושב שזה? אז אני מוריד את האזניות ושואל אותו מה הוא אמר. ואז הוא מתחיל להרצות לי על זה שזה לא עוזר לו שאני מנופף אליו, ולמה אני לא מבקר שם וכל זה. אז הוא נתן לי עצה, ככה בחינם. הוא הציע שאני אתקשר לבן שלו [לא עכשיו, כמובן, עכשיו הוא בצבא. יותר מאוחר. יותר מאוחר הוא יהיה בבית. כן, אז אני מבין שהוא לא בסיירת.] ואציע להפגש, או משהו. אבל לא אספר לו שהוא הציע לי. מה? ודאי, זה מה שאני אעשה. "אה, מישהו, אני יודע שהפעם האחרונה שבכלל ראינו אחד את השני הייתה לפני בערך חמש עד שש שנים, ושהפעםה אחרונה שהיה לנו מה להגיד אחד לשני הייתה הרבה לפני זה, אבל מה דעתך להפגש כי... אמממ... סתם בא לי פתאום." אז סיננתי, "אה, אוקי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. לעזאזל איתו, הוא גמר לי את כל השיר בדיסקמן.