אני אנסה להסביר. אני מבין נערות אנורקטיות קטנות. אני מבין. אני כמעט כזה. אני מבין את הרצון להפסיק לאכול עד שזה ישנה אותך. אני מבין את הצורך הזה. אצלן זה שונה, כי מבחינתן רזה = יפה, אבל זה לא נכון וזה גם לא מתאים לגברים, מה שאומר שכנראה ניצלתי בנס מהמחלה הזאת. לעומת זאת, זה תפס אותי במעגל קסמים שבו אני מרגיש מכוער. אולי אני באמת, לך תדע, אם כי יופי אמור להיות סובייקטיבי.

אני מרגיש את הצורך הזה, להיות זוויתי יותר, לכמוש ולכמוש עד שאין יותר שום דבר. באופן פרדוקסלי, למרות שכבר עכשיו אני רזה יותר מדי, אני מרגיש שאם ארזה עוד, אולי אהיה משהו אחר. ומשהו אחר יכול להיות יפה. אני יודע רק מה אני, אולי משהו אחר יהיה... משהו אחר.

היום היכו אותי נפשית עד זוב דם מנטלי כי אין לי יכולת לשמור את הדעות שלי לעצמי. נלחמתי בעצמי שלא להדביק מסקינג-טייפ על הפה, ולהמשיך לדבר ולהמשיך לעבוד - והצלחתי, אבל אני מרגיש כל כך מרוקן עכשיו שרק בא לי לעטוף את הגוף בניילון נצמד ולנוח ככה עד שבוע הבא. ישבתי, קצת לפני שאפשר היה לעזוב, מכונס ומבולבל וכמעט לא זיהיתי כשאנשים דברו אלי, אני בטוח שזיהיתי, אבל היה יותר נוח שלא לקלוט יותר. מחר מצפה לי יום מאוד לא נעים, אני כבר יודע, ואין לי דרך להתמודד עם זה יותר טוב וזה קצת חבל.

בזמן האחרון אני חי על אהבה ולחם. [ואהבה כבר אין להשיג.]

[עשר שניות וללכת]