הסתכלתי בקטעי הסיכום שנה שהיו לי,וחייכתי.

הו,ילדת התיכון שבי התגלתה שוב,ואפילו טיפת דמעה בקצה העין נשמרה,כי זה הרי רגע של נוסטלגיה.

כמה פחדתי מהשנה הזו.

פחדתי ממנה,כמו שלא פחדתי מאף שנה שתבוא בחיים.

2007 נראית לי כמו שנה שעברה מהר כל כך,עד שכמעט ולא הרגשתי בשינויים שהיו לי בה,שבאו אחד אחרי השני ברצף.

בדרך לבסיס היום ניסיתי לחזור ליום לפני הגיוס שלי.

כן,אותו יום שבו גררתי את כל החברים שלי לבוא להיפרד ממני בארומה,רגע לפני שאני פושטת את בגדי האזרחות ונכנסת לנעליים הצבאיות לשנתיים.

התאמצתי,ועוד התאמצתי,והצלחתי.נכנסתי להרגשה שהייתה לי אז.

כ"כ פחדתי מהגיוס..כ"כ התרגשתי.

היה לי את ההרגשה הזו שבא לי כבר להתגייס,לעבור את הפחד,להראות מי אני באמת.

והנה,החודש ימלאו לי 6 חודשים בצבא-חצי שנה.

לפני שנה בדיוק עוד הייתי תלמידת תיכון שקדנית,שאהבה את בית הספר ונהנתה מהחיים.

היום,אני כבר אחרת.

אבל שלמה יותר עם מי שאני ועם עצמי.

בפעם הראשונה אני יכולה להגיד על עצמי שאני אמיתית.

כשאני במשרד ובאורח החיים הצבאי,אני מוציאה את מי שאני באמת,ונותנת לאנשים לגלות אותי לחלוטין,אני מספרת דברים על עצמי,מה אני מרגישה או חושבת,ואחרי זה בבית,אני מנסה לחפש איפה המסיכה שמסתירה את האני האמיתי שיש לי ואז אני מגלה-אני זו האני האמיתי שלי.

זה לא באופן אישי,או שלא יחשבו שאני לא ככה עם החברים שלי,אבל עדיין,בגלל שהייתי איתם כבר מעל ל-6 שנים,ואני מכירה אותם כ"כ טוב,אני יודעת מה הם מצפים ממני,או איך הם אוהבים שאני אהיה,ולפעמים אני מרגישה סגורה איתם,ולא כ"כ פתוחה להיות מי שאני באמת,כי אני יודעת שאז הם יסתכלו עליי במבט של-מה זה,מי את ומה עשית עם דסי? למרות שהם לא יודעים שזו אני.

וזה נתן לי בטחון.

ביטחון להיות הרבה יותר פתוחה-בקשה אישית שביקשתי בתחילת השנה הקודמת.להיות יותר פתוחה.

אני יכולה לצחוק על יותר דברים,ואפילו לא מרגישה רגשי נחיתות עם מי שאני,ואני כבר מתחילה מאוד לאהוב את מי שאני מבחינה פנימית וחיצונית.כי האנשים מסביב,אנשים שהיו זרים לי ולא הכרתי אותם,נתנו לי להרגיש טוב עם עצמי.

השנה הזו סגרה לי תקופה ופתחה לי תקופה אחרת.

ואני מרגישה תקועה בתקופה החדשה.

וזה לא קל,זה לא הולך ונהיה קל יותר.

הנסיעות מתישות,רמת הצפייה האישית ממני עולה מדרגה,והעייפות שלי גוברת.

אתמול מצאתי את עצמי חצי מעולפת,בקושי יכולה להרים את עצמי מהספה,מתחננת לגוף שלי שיוכל לאזור כח ולצאת קצת החוצה,אבל הוא לא יכל.המכונה מתחילה לקרטע.ואני לא רגילה לזה..

אני קמה כל יום ב-4 וחצי,וחוזרת הבייתה ב-7,וצריכה ללכת לישון ב-10,להספיק את מינימום ה-6 שעות שינה,ואז שוב לקום,שוב נסיעות,שוב מלא עבודה,שוב לחץ,והגוף חי כמו רובוט,לא מרגיש את העייפות כאילו היא לא קיימת,אבל כשמגיע הסוף שבוע,הכל נשכח,העייפות ממוטטת,ואני מנסה לאחוז במשהו כדיי לא לשקוע.

ואני מתגעגעת לסופי שבוע שבהם לא הייתי כל כך עייפה.שבהם ימי שישי היו ימי הבילוי וההתפרקות של כל השבוע.

אני מתגעגעת לישיבות בבתים כשראינו סרט והזמנו אוכל,וסתם צחקנו.

אני מתגעגעת לסרטים שראינו,ולשיחות הארוכות שניהלנו עליהם שעות אחר כך.

אני מתגעגעת סתם ללכת לטייל,ללכת לבאולינג או למקומות שנראים היום קצת מטופשים,אבל הם מצחיקים וכייפים כי אתה נמצא בהם עם חברים ולא לבד.

אני מתגעגעת ליציאות האלה,שאפילו לא ידענו מה לעשות,וסתם ישבנו באיזה גן,וצילמנו סרטונים ותמונות.

כן,אני מתגעגעת.

תמיד אחרי כל דבר שאני חושבת או אומרת אני מפחדת מה אנשים אחרים יאמרו על זה.

מה הם יחשבו על זה או מה הם יגידו עליי.

אבל דיי,אני לא יכולה כל הזמן לחשוב על מה אנשים אחרים יחשבו עליי.

בין אם זה אם אני אשב בצורה שנוחה לי באוטובוס בנסיעה,או בין זה שאני אומרת כמה שזה מתיש וקשה ביום יום שלי בצבא,למרות שאני חוזרת כל יום הבייתה.

אבל כל אחד זה אחרת.לכל אחד יש דברים שקל לו בהם,ויש דברים שקשה לו בהם.כל אחד הוא אינדיוידואל כלפי עצמו.

ברור שיש אנשים שיותר קשה להם,שהם בתנאים יותר קשים,אבל אני לא מסתכלת על אנשים אחרים,אני מסתכלת על עצמי,וצריכה לדאוג קצת לעצמי לפעמים.

בכל מקרה,

השנה הסילבסטר יוצא באמצע השבוע,

והוא יהיה אחרת.

כולם כמעט בצבא,כל אחד במקום אחר.

תמיד היינו חוגגים ביחד,עם שמפנייה והרמת כוסית לחיים ביחד.

חיכינו עד 12 בדיוק,והנה,התחילה שנה חדשה.

הפעם,הנסיבות שונות.

אבל אני מבטיחה להרים כוסית לחיים,לחיי המשפחה שלי,החברים שלי,הבית,ולחיי כולם,כדיי שתהיה לנו שנה הרבה יותר מוצלחת,טובה,שקטה והכי טובה שיש בעולם. :)

אוהבת תמיד,

אני.