אין הרבה אנשים שאני באמת באמת מעריכה.

שאני מסתכלת עליהם,ואני פשוט מקנאה בהם,או שאני רוצה להיות רבע ממה שהם.

על חברות או חברים אני יכולה להגיד שאני מעריכה אותם,כי הם באמת דואגים,אכפתיים,מתקשרים או אפילו סתם נמצאים שם כשהדמעות זולגות לך מבלי סיבה,והם מחייכים,חסרי מילים,אבל העיקר נמצאים שם,או שהם מתמודדים עם מצבים חדשים ושונים,והם מפתיעים אותי כל פעם מחדש.

אבל הוא,

הוא הפתיע אותי הכי הרבה מכולם.

כל כך הרבה שנים אני מכירה אותו.מאז שאני קטנה.

הוא ראה אותי גודלת,מתקשר ושואל לשלומי,והוא אפילו לא ידיד שלי בכלל,אלא של אחותי הגדולה.

אני מרגישה שאני מכירה אותו מאז ומתמיד,שתמיד הוא נמצא שם,בתודעה שלנו.

מסוג האנשים שאהובים על המשפחה,שהיה בא הרבה הבייתה,נותן לאמא נשיקה על הלחי,הולך לארונות ולוקח דברים כמו בבית שלו.ממש בן בית.

ואותו אחד,עכשיו הפך לאנשים שכולם מדברים עליהם,על האומץ שלו,ועל מי שהוא.

הסיפור שלו עכשיו מופץ בכל העיתונים,בטלווזיה,וברדיו.

והמילים כל פעם מחדש פשוט נעטקות ממני.

היא הייתה איתו.הכירו,התאהבו,היו ביחד.

לה,היה סיפור,כמו שגם לו היה.

הסיפור התגלה,ושניהם התמודדו עם מציאות חדשה,חיים חדשים,ואורח חיים חדש שהיה זר להם,אבל גם כל כך מוכר.

ועכשיו,הוא איתה.בבית החולים.

אחרי שהיא,עברה ניתוח להשתלת ריאה.

הוא תמיד איתה שם,לא עוזב.לא מרפה.החיוך לא עוזב אותו עדיין,מנסה להיות חזק בשבילה,עבורה.את כל כולו הוא נותן בשבילה.

יומיים אחרי הניתוח,הוא בא אלינו הבייתה.לפרוק קצת,להירגע,לדבר.

ראיתי עליו כמה הוא מותש.כמה הוא מנסה להחזיק את עצמו.

הפלאפון מצלצל כל רגע,עוד עיתונאים,עוד חברים,ואולי בכלל המשפחה שרוצה לעדכן משם.

דיברנו,והרבה תקוות היו.

רק מלשמוע אותו מדבר עליה בצורה כל כך מעוררת הערצה,היו לי דמעות בעיניים.

הרגשתי שהיא כל כך ברת מזל שיש לה אותו.

והרגשתי גם שאנחנו ברי מזל,שאנחנו מכירים מישהו כמוהו.

אחרי ששמעתי את הסיפור שלהם,התמליתי הערכה ענקית אליו,וגם אליה,שאותה אני כמעט ולא מכירה,אבל השאיפות,הנחישות,והרצון לחיות כמו כולם,ולנצח את המחלה מעוררים השתאות.

הסתכלתי בתמונה הגדולה שלהם בעיתון.ובכיתי.

התקווה והניסים קורים.היא בחיים.מחייכת.מאוהבת יותר מתמיד.

והרוב בזכותו,שהוא היה שם לצידה,בעיקר ברגעים הקשים.

והלב שלי נצבט.

לפתע כל ההרגשות והדברים שמעסיקים אותי ביום יום מתגמדים לעומת הסיפור הזה.

באותו יום שהודיעו לי שהיא נכנסת לניתוח,שהריאות שלה קרסו,כאב לי הראש בצורה מטורפת.חשבתי שאני רוצה לתת לעצמי כדור בראש רק כדיי שהכאבים ייפסקו.

הייתי בדרך הבייתה מהבסיס.

אחותי שלחה לי הודעה לטלפון שבה היא אמרה לי-"תחשבי על זה ככה,לך כואב הראש,ולה משתילים עכשיו ריאה חדשה." ואני הסתכלתי בצג הטלפון,שנראה מטושטש בגלל הכאב.שלחתי לה חזרה- "מה?מה זאת אומרת?" והיא השיבה לי-" כן,הריאות שלה קרסו.מדברים על זה כל היום.נמצא לה תורם." והלב שלי דפק.דפק כל כך חזק.

שקרה משהו כזה,למישהו שאתה מכיר,שקרוב למישהו שאתה מכיר עוד יותר טוב.

והתפללתי.בשבילה.

ועכשיו הכל נראה טוב יותר.אופטימיים יותר ונושמים לרווחה.

לפני שכל זה קרה,סיפרו לי עליה.על מה שיש לה.

ומשום מה,זה לא הרתיע אותי.לא פחדתי,אפילו כשהיא הייתה אצלנו בבית,הסתכלתי עליה,ולא ראיתי בה משהו שונה.

ההפך.

אני כולי תקווה בשבילה שהגוף שלה לא ידחה את הריאה החדשה שלה ויבגוד בה שוב.

זה מלמד כמה החיים שלנו הם בעלי ערך יותר מכל דבר אחר.

השנה,למדתי על זה בבשרי כשהרגשתי שהגוף שלי בגד בי בגלל הניתוח שעברתי.

בחיים לא חשבתי שאני אעבור ניתוח.חשבתי שככה אני אצליח להפיל את כולם במשחק של "never" באמרה של-"אף פעם לא עברתי ניתוח כלשהו." אבל זה קרה מהר,כל כך מהר,שלא היה לי זמן לחשוב.

לפני יומיים כאבה לי הבטן באופן נוראי.

הייתי בדרך לבסיס באוטובוס.ואז הכל חזר לי אחורה.לאותו יום שהגעתי לבסיס עם כאבי הבטן הלא ברורים שהיו לי,על הטרטורים,על קצין העיר,על החדר מיון,על ההכנה לניתוח.

עצמתי את עיניי בחוזקה.שמעתי את הקולות שוב בראש שלי.הרגשתי את הפחד שמהדק לי את הנשימה.הידיים שלי קפאו.הרגשתי שאני מזיעה זיעה קרה.מפחד.למרות שהאוטובוס היה כולו חם.

פתחתי את עיניי ודמעתי.לא רציתי לחזור למקום ההוא שהייתי.

אבל עדיין פחדתי.שהגוף שלי יבגוד בי שוב.שיקרה לי משהו נוסף שלא העליתי על דעתי שיכול לקרות לי.

הסתכלתי על הדרך הירוקה של העמק.ולפתע חשבתי שעברתי רבע קטן מהשירות שלי,ויש עוד שנה וחצי וזהו.

התחלתי לחשוב על מה אני רוצה לעשות הלאה.ללמוד,לעבוד,לטייל.להנות כמה שיותר.

החלטתי גם לשים את כל הדברים הרעים בצד ולהנות מהשירות שלי כמה שיותר.למרות התורנויות,המטבחים (שהפכו לבית השני שלי כבר) והעובדה שאולי התפקיד שאני עושה לא הכי מרשים בעולם,עדיין אני אנסה להפיק את המיטב שבו.

ומספיק לי שנתיים כדיי לטעום מהמסגרת הצבאית.העיקר שביום השחרור שלי אני ארגיש שבאמת תרמתי את חלקי למדינה שאני כל כך אוהבת,שהייתי שייכת לחיל שאני הכי אוהבת בעולם,ושום דבר לא יוכל להפסיק את האהבה הזו שזורמת לי בורידים מהיום שנולדתי,ושאני שונה,אחרת,ממה שהייתי לפני שהתגייסתי.

ירדתי מהאוטובוס לקור המקפיא של הבוקר.1- מעלות היו בחוץ.ההדים שיצאו לי מהפה התחזקו,וכל הבסיס עטה מעטפת לבנה מהקרה שהייתה בלילה.זה אחד המחזות היפים שאני אוהבת לראות.את פארק המטוסים שלנו לבן,עם הדשא הלבן.

הכדור שלקחתי התחיל להשפיע,והבטן נרגעה.ושוב הרגשתי את האופטימיות והאנדרנלין שזרם בי בשעה שהלכתי למשרד וראיתי שני ברקים שיצאו להקפצות בוקר וגרמו לי לפרפרים בבטן ולדפיקות לב מאוהבות.

ושמחתי בחלקי.שמחתי.

ואחרי שסטיתי מהנושא,

אני רק אומר שאני מקווה שהיא תעבור את הכל בשלום.שתבריא ותהיה כמו קודם,אפילו יותר משופרת.

שהם ימשיכו להיות ביחד תמיד,וכשאני אסתכל עליהם,אני אחייך חיוך גדול,שלא יירד לי מהפנים.

עוד מעט חודש ינואר עובר חולף לו.לא עדכנתי איזה חודש.

אני מתגעגעת לכתוב.לצייר.כל כך חסר לי.

מזל שיש לי את הימי שישי והשבתות שיוצא לי לכתוב בהם.

חודש פברואר יביא איתו הרבה אירועים משמחים,או דברים שיש לשאוף אליהם.

ועד אז,אני אומר לכם להתלבש טוב טוב,

ולשמור על עצמכם.

עד הפעם הבאה,

אני,שתמיד מתגעגעת למקום שממנו היא באה. :)

נ.ב

אני אסיים בשיר שפתאום נשמע כ"כ רלוונטי כלפיי.

עוד חוזר הניגון\נתן אלתרמן.

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת

שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.