ייפוי כוח\דוד אבידן.

מה שמצדיק יותר מכל

את הבדידות,את היאוש הגדול,

את הנשיאה המוזרה בעול

הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,

היא העובדה הפשוטה,החותכת,

שאין לנו בעצם לאן ללכת.

בלילות בהירים האויר צונן,

ולפעמים בלילות מועבים גמכן,

ויורד גשם ויש חמסינים

וגופות יפים,וגם פנים,

שעתים מחייכים,ועתים לא,

לפעמים בגללה,לפעמים בגללו.

הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים,

מלאכים בסולם לא יורדים,לא עולים,

לפעמים שונאים,לפעמים אוהבים,

יש מעט ידידים ובעיקר אויבים,

אבל יש תשוקה חזקה לזרום,

כמו נהר,יחידי,לאור היום,

להשאר צעיר תמיד ולחלום

על קצב נועז לאור היום,

כמו נהר,יחידי,לזרום,לזרום,

רק גופנו זקן מיום ליום.

מה שמצדיק יותר מכל,

את החלום,את היאוש הגדול,

את הידיעה שאין כל הצדקה

ואת חיפושה מחדש כל דקה,

את ההתפעמות ואת המועקה,

מה שמצדיק יותר מכל,

מה שמצדיק את היאוש הגדול,

היא העובדה הפשוטה,החותכת,

שאין לנו בעצם לאן ללכת.

רק גופנו זקן מיום ליום,

ואנחנו נהר לאור היום,

לזרום יחידי,יחידי לזרום,

מה שמצדיק,שמצדיק את החלום,

מה שמצדיק את היאוש הגדול,

מה שמצדיק יותר מכל.

(נ.ב.)

הלילות בהירים והאויר צונן,

יש עוצמה ויש מרץ ואהבה אין,

וכבר אין חיוך וכבר אין מילים,

מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים

השירים,כדרכם,אינם מגלים,

אלא את הניתן להאמר במילים,

ולכן את עצמם מראש צוק מפילים,

אל הים הגדול,ושם הגלים

עולים ויורדים,יורדים ועולים.

הגעתי למצב שבו נגמרו לי המילים.שבו למילים של משוררים אחרים יש משמעות של מה שאני רוצה להגיד,ולא יכולה לבטא.מפחת הבושה,מפחד ההודאה,או מפחד מנסיון ההדחקה.

כ"כ רציתי לחזור לפעמים לנקודות ספציפיות בעבר שלי,

שבהן הייתי רוצה להישאר לנצח ולא לעזוב.

בא לי לחזור לעשות את מה שאני אוהבת לעשות ויודעת לעשות,אבל בגלל שאני מוקפת בכ"כ הרבה דלילות,ריקניות,רדידות ובינוניות,אני מרגישה שהראש שלי מתנוון ולא קולט כלום.רק שפה פשוטה,ורק מורל נמוך.

וכשאני נמצאת עם העט ביד,והדף ריק,והמחשבות באות והולכות,וכ"כ רוצות להישפך החוצה,אני לא יודעת איך להתחיל,כאילו איבדתי את הכיוון,או איבדתי את הכוחות האמיתיים שלי.

וזה כואב ועושה מועקה בגרון.

ואני פוחדת שאני לא אוכל לחזור לעצמי ולהיות כמו פעם.

אז אני אשים את היד על הפה,ולא אוציא מילה,

ואתן בינתיים למשוררים אחרים לדבר במקומי,

אפילו אם את המשמעות האמיתית,

רק אני מבינה.