הרגשתי שקצת זנחתי,או שאולי קצת ריק פה,ריק לי.

השנה שייחלתי לה שתעבור עברה לה,והיא הייתה מלאה בכ"כ הרבה דברים.

את רוב הדברים שעברתי כתבתי כאן.לטוב,או לרע.

אבל עכשיו,שנה חדשה נכנסה ואיתה אני מקווה המון דברים שיבואו לצד הטוב.

אני נמצאת באמצע,ומרגישה את שעון החול שסוגר עליי,שאין לי כמעט זמן לכלום.

לפתע השנה הזו נראית לי כ"כ קריטית ומפחידה,כי היא השנה האחרונה להכל.כל החוויות,כל הדברים שאני אעבור,יהיו אחרונים,והפחד הגדול יותר יהיה,מה יהיה אח"כ.

יש עוד זמן לחשוב על זה אמנם,אבל מצאתי את עצמי מהרהרת על זה יותר מידיי בזמן האחרון,כמו שאני מהרהרת על החיים שלי מידי יום,ומנסה בסוף לעשות סיכום,אבל לא מצליחה.

למדתי להיות יותר פתוחה,לצחוק הרבה יותר,להתחבר ולהיות הכי אמיתית עם האנשים שאני אוהבת ושאני מכירה,והוכחתי לעצמי שאני מסוגלת,ושיכולים לאהוב אותי כמו שאני. (אני לא מחשיבה את עצמי או משהו,סתם נקודה לציון.)

אבל זה לא מספיק.משהו לא מספיק.

משהו עוצר אותי.

ומשהו נראה לי לא בסדר בתמונה הגדולה.

האמנם?

אני אמורה להגיד שהכל בסדר,והחיים יפים וטובים והם באמת כאלה,ושאני באמת אוהבת את מי שאני ואת מי שהפכתי להיות אבל..משהו חסר.

אולי הגעגוע הישן הזה או החשיבה המרובה של מה שהיה פעם לעומת מה שיש עכשיו.

או שמשהו חסר לי,שבאמת יוכיח לי שאני שווה משהו,ויעזור לי לראות את מה שאני רואה,

או שאני סתם מבולבלת עכשיו.

אבל עדיין מחייכת,ואני לא אפסיק לחייך.

יולי אוגוסט עומדים לעבור אותנו,בקרוב החתונה המיוחלת,והלב דופק בחוזקה.אני לא מאמינה שזה כבר כ"כ קרוב.

עד הפעם הבאה. :)

(אוף,אפילו הקטע הזה שכתבתי נראה לי כסתמי.לא מובן למה.אולי סתם רציתי למלא חלל ריק שנפער.)