קרם הגנה

חם בחוץ. כמעט כמו בישראל- אבל לא. זה פשוט לא אותו הדבר, עד כמה שאני ארצה שזה יהיה...

הזמן עובר מצד אחד בשיא המהירות ומצד שני אני בוכה שהשבוע הזה פאקינג לא עובר,

מתחילה להפנים שמחר זה היום האחרון לסניורים- ואט דה פאק? כבר?!

ולאט לאט מבינה שעברה כבר שנה...יש לי צמרמורת מזה.

איך זה יכול להיות? אני מרגישה כאילו דורי עזב רק אתמול- והנה ביום שלישי הזה הוא חוזר. מצד אחד זה נראה כאילו זה היה לפני איזה יומיים שהוא עזב ומצד שני הספקנו כל כך הרבה בזמן שהוא לא היה כאן

פרפרים בבטן? לי? בחיים זה לא קרה לי...אולי כי אני קולטת ששנה הבאה אשקרה אף אחד (שאני מכירה כבר הרבה זמן ומעריכה) לא יהיה כאן. אולי כמה בודדים, ומן הסתם יבואו איזה כמה חדשים...אבל אין...נגמר..

לאחרונה יש לי את ההרגשה הזאה שנגמר עם צופים- זה כבר לא בשבילי יותר ואין לי מה לעשות בצופים יותר..אז איך זה שכל פעם מחדש כשאני רואה חניך אני מחייכת? ואיך זה כשכל פעם שאני מדברת עם החניכים שלי אני מרגישה כל כך שמחה.

עוד שבוע נגמר לי המסעדה (כמה שזה לא נשמע טוב בעברית)...ואנחנו הולכים ללונה פארק כולנו ביחד כ"גוד ביי פארטי"

איך הזמן עבר כל כך מהר?! זה פשוט לא הגיוני!

זה לא נקלט. ויש לי כל כך הרבה להשלים אחרי המחנ"ק שזה כבר לא רלוונטי למורים מה אני עושה העיקר שאני יעשה משהו.

לילה טוב? או בוקר טוב? מה שבא לכם...

שיר