גולבה מש

"ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
עד מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני".

יותר מדי טרוף. כמו שנה דחוסה בתוך חודשיים.

וכל הבגרויות- או שיעברו בלי שאשים לב ובלי שאשקיע,

או שישגעו אותי סופית

(הסיכוי שמשהו ישגע אותי תמיד גבוה מכך שיקרה משהו אחר)

הפלאפון שלי התחרפן. למי אכפת. זו רק חתיכת פלסטיק שמעירה אותי בבוקר. שלוש פעמים עד שזה עובד לה.

תקופות זה בדרך כלל עיניין שמבינים רק בדיעבד.

אבל הפעם זה דיי ברור. סוף יאסא (העולם?), תחילת ש"ש (אז כנראה שלא)

אולי כשזה יתייצב אני אחזור לכתוב.

הציורים שלי כל כך גסים. אוטומטיים. וכל המצגות האלה שמראים לנו. מה הבנאדם חשב בזמן שהוא יצר את הפלא הזה?

בדיוק כשנראה שנפתרו כל החידות הן חוזרות וצפות. מכסות את פני האגם בקרחונים עמומים שלא משקפים דבר.

ופרחים צהובים מתנודדים להם בצדי האגם, כאילו כלום. גם לרוח לא איכפת.

אדישות מולחצת ומתמשכת. כן, צריך להתעסק בפרוייקט בלי הפסקה. כן, אין סיכוי לגמור אותו. כן, צריך לעשות עבודה עצומה בספרות בשביל המגן. וגם להשלים קרוב לעשרה שיעורים בספורט. כן, צריך ללמוד לספרות בשישי, וגם למתמטיקה. צריך. ואנ כמו הפרחים הצהובים, מחכה שהכל יקרה מעצמו, כי דמיינתי לעצמי בצורה אמיתית מדיי את הסוף השמח שבו אני מספיקה להצליח בהכל.

אבל מה זה בכלל לימודים? זה לא חשוב. האם משמעות החיים היא ללמוד בבית ספר? מה פתאום. מצד שני- אם לשלול את המשמעות מכל הדברים הקטנים- מה יישאר? רק הרווח המתמשך של הטיימליין מההתחלה של הסרט ועד הסוף.