האם כל השנים הן שקרים? אם כך, טוב שאלה לפחות מתוקים. הטעם משתהה על הלשון ונעלם.
אני לא כל כך מיוחדת.
הרבה אנשים מזכירים אותי ואני אותם.
ובראש שלי אותם המשפטים הבנאליים.
המקצועיות שלי היא פטפוט חסר פשר והתחביב שלי הוא בהיה באנשים כך שיחשבו שיש לי עיניים יפות וגם מוח. לא ברור איך זה משתמע.
אני לא מציירת כל כך טוב. האנימציה שלי גרועה כי לא למדתי עדיין דבר וחצי דבר. השירים שלי כבר אינם, ואלה שיש הם בעובי משמעות של שלולית עכורה, שאמנם לא רואים את קרקעיתה אך היא עודנה שלולית.
מימי לא עבדתי בעבודה רצינית. הוצאתי כלב לטיול פעם ופעם ניקיתי בית של זקנה. היא לא הייתה מרוצה ממני.
אני מפונקת ובכיינית ברמות שקשה לתאר. תושיט לי יד לעזרה וידי תישבר. אני לא אשכח להאשים אותך בזה.
הפחדים שלי אותנטיים. מונחים תחת זכוכית מגדלת, ואותם אני מהללת.
אני לא יודעת לשבח, רק להעביר ביקורת. אני מדברת לרוב על עצמי. אני שוכחת לומר "שלום" ו"מה נשמע".
אני דיי מבולגנת, פיזית ומחשבתית.
אני עצלנית ברמה מסוכנת ואני מתקשה להתרכז בדבר מה למשך זמן.
המקום הזה ומקומות ואנשים אחרים הרגילו אותי לתשבוחות, דבר רע מעין כמוהו, שהריי כעת כשהגעתי שוב לכיתה א' של החיים, אין זה מתאפשר לומר לי שעליי ללמוד עוד המון, כי אני סבורה שאני כבר נמצאת בפסגה, יושבת ומנשנשת לי משהו, מביטה מלמעלה על הנוף, ולמה לי להזיז אצבע, או אף עפעף?
אני לא כל כך משתלבת בשיחות שאינן סובבות סביבי. תצטרכו להסתפק ב"הממ." ובאסוציאציות לא קשורות, שחוזרות שוב ושוב לדבר החשוב באמת - אני.
אני פסימית ופרנואידית, תחביב נוסף שלי הוא להגזים בדברים כדי שיהיה לי מה לומר. ואחרי כל זה אני עוד כועסת על אנשים שטוענים שאין להם מה לומר.
אני סתם עוד בת אדם, לא הרבה יותר טובה או גרועה מכל אחד אחר.
איך אפשר לחיות ככה?
בלי האשליה שבי יש איזה יהלום זוהר, שאני היחידה שחיה, שחושבת, והאחרים הם תפאורה, לפחות חלקית.
בלי האגואיזם הנתמך הזה שאני יחידה ומיוחדת (הרי אי אפשר לטעות בהגדרה הזו כל עוד אין לי שיבוט, לכן אוהבים כל כך להשתמש בה)
שיש את מי שאני הכי חשובה לו, את הדבר שאני הכי טובה בו בעולם ואת המקום שהוא שלי?
אחד מן הדשאים שמנסה להשתלט על כל המדשאה, האין זה פתטי?
מספיק להביט בכוכבים, או לקרוא בעשרות הספרים של האנשים המיוחדים שטוענים שכך הרגישו כשהביטו בכוכבים כדי להבין כמה היקום גדול לעומתינו וכל הבולשיט הרגיל. אז למה בעצם אני כל כך חשובה? כי אני חיה בתוך הראש של עצמי? כי בתור אחת שגרה בראש של עצמי הכי קל לי לשלוט בעצמי ולא באדם אחר ולבצע בעזרת הגוף הזה את כל המזימות המטופשות שנדמה לי שהן הדבר הנכון?
איך אפשר לעשות משהו בלי להיות משוכנע שהוא חשוב?
איך אפשר לחיות בתור גרגר חול? לא בשביל זה נבראו הגרגרים בלי נשמה? אגב, אני לא מאמינה בזה.
נו, ועכשיו זה גולש להיות חרא רוחני.
ועכשיו אני משתמשת במילה חרא ליד המילה רוחני מה שאומר שאני נכנסת לוואנבי דיכאון של "הכל לא חשוב" שמישהו צריך לבזבז מזמנו כדי להוציא אותי מהבור שאני לא נמצאת בו, כדי שאוכל לשים וי על מנת הצומי היומית.
חופשי זה לגמרי לבד?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
