גולבה מש

"יש לי את זה, אני רוצה לרקוד, אבל אני לא יכול לזוז.

הבסים?

נמוכים! ארבעים הרץ... אני מרגיש אותם בבטן, וזה טוב!

תגיד מה עם הווליום?

פיצוץ! כמעט עפו לי האוזניים...

שומעים אתכם עד סוף הרחוב.

אני לא רוקד, אני לא רוקד כשעצוב.

אני לא רוקד, אני לא רוקד כשעצוב. "

אתמול בלילה תפסתי את עצמי רוקדת בהלוויה של עצמי.

זו הרגשה סוריאליסטית.

ניסיתי לצלם בראשי את האנשים בהבהובים של הדיסקו.

רוקדים, צוחקים, ומה לעזאזל הם חושבים בזמן הזה?

אי אפשר לחשוב ולרקוד בו זמנית. בשביל לחשוב צריך לעצור.

אנחנו רגילים לשיכחה, לחסרונם של אנשים אחרים

שמתעמעם עם הזמן. אנחנו טובים בלהחלים מזה.

מוזר להיות במקומם. המילים של הטקס לא מרגשות.

ואני רק הולכת, הולכת במסדרונות, ומעבירה אצבע על הקיר.

עכשיו כל הקירות יוכלו לעבור בד"ן.

ובין רגע כולם נהיים מגובשים, ואיכפת להם,

כי הם מבינים שההצגה של הסתרת הרגשות שלהם

כלפיי האנשים "שלא יצא לתפוס אותם לשיחה"

נגמרת.

ושעכשיו, אחרי הכתוביות, לא יהיה הרבה מה להוסיף,

אז מאריכים את הכתוביות עוד ועוד, ועוד.

להישאר ערה עד ארבע, כי לתומי חשבתי שככה

המחר לא יבוא. וזה יימשך לנצח.

להחליף את כל אוצר הזכרונות בבקבוק של משקה הזייתי

ואז שהוא יגמר

ולא יישאר בעצם כלום.

את הבקבוק אוכל לשים בתיבה הכבדה והמסורבלת

של כל הדברים שאני מתעקשת לשמור

כדי לזכור

מי אני.

אני לא נראית כמו שהייתי רוצה להיראות בתמונות.

למי שאמר שאני פוטוגנית כנראה היה הרכב אחר של קריטריונים לתמונה.

ההצגה נגמרה. מחליפים תפאורה. מעמידים פנים שמעולם לא היינו פה.

אסור לי אפילו להשאיר כתם על הקיר, הוא חייב להיות נקי.

ניקיון זה ערך עליון. ומתחרז.

והשבריר האחרון של הזיכרון יופיע רק לאחר שנתיים,

כשמי שעוד זוכר את הפרצוף יילך, והשאר אפילו לא ייעלו בדעתם את קיומך.

תמונה מזערית תלויה עקום על קיר, יחד עם עוד שישים פרצופים דומים יותר או פחות

שאפשר יהיה להצביע עליהם ולצחוק

"וואו, תראו את השיער שלו", "שיואו, היא דומה בול לזאתי" ו-"פחח, מה זה הבגדים האלה?"

אין ספק שמי שלא חוזר לפה כמדריך נשאר כליצן.

טלי הביאה לי את תעודת הסיום והפילה לי ספר עבה כרס על הרגל. לא בכוונה כמובן.

"נשים חשובות בהיסטוריה" או קשקוש דומה. כולם קיבלו. גם הבנים.

כמובן שאיבדתי אותו יחד עם התעודה במהירות שיא (סביבות ה-5 דקות)

ועכשיו אין לי שום הוכחה שאכן סיימתי בית ספר. תצטרכו להאמין לי,

למרות שאני עוד לא מאמינה.

להסתובב עם עיניים אדומות ונפוחות מול אנשים

שחושבים כמוך, אך מתנהגים אחרת

וגם להם, בדיוק כמו לך, אין תשובה

לכן הם שותקים.

לא קיבלתי אות מופת, או חרטה אחרת

מופת כבר עברתי, מד' עד ו' וזה הספיק

עברתי גם את כל ההקשרים האפשריים של המילה "מיצויינות"

מא' עד ת'.

הדברים הגדולים לא מרגשים. למעשה הם לא מזיזים לאף אחד.

הדברים הקטנים הם מה שצורם. דברים גדולים אין להם ברירה אלא להוות רקע.

ככה זה כשהנמלה עומדת לפני הפיל. היא לא רואה אותו, אבל אפור לה.

נוסעית בכרכרת זהב לעבר האופק, והוא לא מגיע

עוצרים ומורידים אתכם באמצע המדבר,

טרמפ לשומקום

לפחות נהניתם בנסיעה.

עכשיו תצטרכו ללכת לבד.

אם לא הצטיידתם במים - זה חבל.

אין לכם את מי להאשים.

לכו תתיידדו עם הגמלים.

שתדעו לכם שאחרי הרבה דקירות ופצעים אפשר להכין אוכל מקקטוסים.

אף אחד לא יכסה אתכם בלילה.

אם לא גידלתם עור מספיק עבה - גם זה חבל, ותצטרכו להשתפר.

זמן לא עובר. הוא מת.

וזה חסר תועלת להחזיר אותו, כי אתם מחזיקים בידיכם גופה.

היא לא תדבר ולא תביט.

וזהו בזבוז זמן להתחנן אליה שתשנה את דעתה.

ברגע שהבנתי את זה היה לי חשק עצום לדחוף לפה חבילת שוקולד שלמה עם העטיפה ולבלוע אותה בלי לפספס אף גרם של סוכר.

אני מרוצה מאיך שהייתי בהצגה. התפרעתי ולא היה איכפת לי.

כולם היו לבושים כל כך מצחיק, כמעט כמו בחלום הדגים והאנשים בתלבושות מהודרות שחלמתי פעם.

זיכרון זה דבר הפכפך, עדיף להסתמך על העובדות שהוא עדיין לא הספיק לעוות.

קילומטר של מציאות אחורה בזמן, כל מה שרחוק יותר- סיפורים והזיות.

בסופו של דבר, אני לא אפסיק להגג, וזה כבר מרגיע.

אמנם התכוונתי לא להפסיק לכתוב, אבל גם הגיגים זה משהו.

כל דבר זה משהו. אפילו אלה שבאים אחרי התיכון.

עוד חודשיים או שאני אחשוב כמה חשבתי שטויות בסוף י"ב או שאני אבין שהכל הרבה יותר גרוע. נחיה ונראה.

בסופו של דבר  המקום הוא לא מה שחשוב,

עובדה שבסופו של דבר 53  הוא לא מספר קסום יותר מהשאר.

רמות הערפל בפוסט הזה גורמות לי להתעטש.

אם אתם מיאס"א ואתם קוראים את זה ונדמה לכם שאיכפת לי מכם,

תפסיקו להשלות את עצמכם. תהיו בטוחים שאיכפת לי.

sabres.